בית אבא קיד

חיוב"ד היא כו' א"כ י"ל דגם להטו"ז דפוסק שם כהרמב"ם דגם בשני תכיפות בלא קשר הוי כלאים משום דכ' יחדיו אף דל"ד לענין קשירה בשבת רק בתכיפות לבד בס' שיטתיה דהכא דהלל"מ דתפירת ס"ת בגידין לאו משום חיבור ודיבוק היא כלר' יוחנן כו'

ומיושב בזה תמיהת הדג"מ העצומה לפירושו עפ"י שיטת הרא"ש מתני' דתוכף תכיפה אחת מיירי במחבר שני דגרים משא"כ בציצית שאינו מחבר רק החיטין להבגד חשוב חיבור ולהכי הוצה"ח להתיר כלאים בציצית כו' איך קאמר במנחות ל"ט ע"א ש"מ קשר עליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן למ"ל למשרי כלאים בציצית דתוה"א א"ח כו', דמה ראיה ממתני' דתוב"ד להכי תק"א ל"ה חיבור אבל בציצית שתוכף חוט צמר עצמו לבגד אפילו תכיפה אחת חשוב חיבור כו' דרבה בהוכחתו דקש"ט דאורייתא כר' יוחנן ס"ל דתורה מגילה מגילה ניתנה והלכ' למשה מסיני לתוב"ג לאו משום חו"ד הוא כס' הטו"ז ושיטתי' בכלאים כהרמב"ם דמשום חיבור הוא צריך שלא יהא שום חיבור ואף בש"ת בלא קשר חשובא חיבור ומתני' דת"א אינה כלאים והשומטו בשבת פטור ובב"ח יש כלאים ובשבת חייב אף דשווים דוקא לחילוקא דח"א ל"ח ת' ולא לענין קשירה כו' ולא לענין חיבור שני דברים, אבל ד' הטו"ז היא רק עפ"י שיטת הרא"ש דבת' כו"כ ובשבת חייב כו' דשוין גם לענין קשירה כו' ולה"ב גם חיבור שני דברים כו' כנ"ל, ועי' כ"מ פ"כ דכלים הלכה י' ושם תוספות שהתפר חיבור וקשירה אינה חיבור ובפי"ב מטו"צ הל' י"ב וי"ג שהתפירה חיבור גמור כארוג ובמ"א פכ"ג דכלים שהתפר מחברו ובמ"א פי"ט דכלים ובר"ש שם

ב) ויש ליישב עפ"י זה גם פליאת הדגמ"ר בסימן רע"ח אדהרמ"א שם בסעיף ב' דבשעת הדחק שא"א לתפרה בגידין אם נתפרה במשי סביב העמודים קורין בה ואם אפשר לתקנה בגידין אעפ"י שכבר נתפרה במשי אין קורין בה עד שיתקנה כו' שהוציא דינו מדברי התה"ד סימן נ"א הנ"ל ושם לא מיירי אלא מתפירת היריעות להדדי ולא לענין העמודים דאפי' לא נתפרו כלל בהיריעה כשר דספר עזרא ל"ה לו אלא עמוד אחד כו' דלירוש' פ"ק דמגילה הל' ט' שמביאם תוס' ב"ב י"ג ע"ב ד"ה ועושה דהל' למשה מסיני לתופרן בגידין ולדבקן בדבק כו' וא"כ אי"ע עבה"ט מלמען תהיה תורת ה' בפיך ועושין עמוד לספר בסופו לתורה מכאן ומכאן כו' שס' הרמ"א לשיטת התה"ד דהלל"מ לתופרן בגידין משום חיבור ודיבוק דה"ה בחיבור ודיבוק דיריעות לעמודין צל"ח לחיבור ודיבוק בגידין ורק בשעת הדחק ק"ב אם נתפרו סביב העמודין במשי וכד' הנקה"כ דהיא הדין בין היריעות מכשיר הת"ה וכ"ש במקום הקרע שכשר בשעת הדחק כו' שהרמ"א בסי' ר"פ סעיף א' מביא מהתה"ד והרא"ש דכן נוהגין והעיקר אמנם לתפרן בגידין אם אפשר כו' עפ"י שיטתם הנ"ל, ובאו"ח סימן ל"ב סעיף נ' כתב הב"י לסמוך בשעת הדחק במקום שאין גידין מצויין אדברי בעל העיטור דתופרין לכתחילה תפילין ומזוזות בקלף ובטאלדארוש כו' וקושי' הטו"ז מטלית שהתחיל בה לקרעה כיון שנקרע רובה שוב אינה חיבור וטהורה כו' שתי' הנקה"כ דהתם נקרע גוף הטלית אבל הכא לא נקרעו רק התפירות כו' צ"ב מראית הבנ"י מאבר המדולדל דאפי' נימא אחת הוי חיבור ומגמ' דחולין י"ב דאליה תמימה כיון דלייף שפיר דמי כו' וכן מהדס שנקטם דבמחובר מקצתו כשר ומש"כ מפי' הר"ש פכ"ח דכלים מ"ח שחילק בין טומאה לחטאת ע"ש צ"ב שלא העיר גם משיטתיה דהר"ש בפ"ג דאהלות מ"ד בפי' התוספתא אתרוג שנחלק לשנים טהור כו' דנחלק לא שחלקו לגמרי אלא דלייף וטהור ר"ל כשר לצאת בו כו', וכ"כ מדברי המרדכי ס"פ חלון בככר שנחתך ולא נפרס ועודו מחובר דעדיף מתפירת קיסם ומהני לענין לחם משנה ובתוספתא פ"ג דטב"י כ' הרמב"ם בפ"י מהל' טו"א הלכה י"ב אתרוג שנפרש וחיברו בקיסם אינו חיבור ועי' בכ"מ שר"ל דלענין הכשר שאם נפל משקה ע"א מהם לא הוכשר השני אבל בנטמא אחד מהן נטמא גם המחובר לו ע"י אדם, ואמנם בפ"ד מהל' טו"מ הלכה ה' כ' דכזית מן המת שחתכו לחלקים ודבקו דמטמא במשא אבל לא במגע קצתו שאין חיבור אדם חיבור ומצאתי שהעיר בזה המל"מ ולהנ"ל אמנם י"ל דאין סתירה בדברי הרמב"ם שהכ"מ ביאר קושיתו שבהל' י"א כ' אגוזין שקצצן בעוקציהן כשהן רכין ואמנן כולם כמו חבל וכן הבצלים שחוברן בדרך הזאת הרי אלו חיבור, ובהל' ל' י"ב כ' קליפה של שים שנפלה משקה על אחד מהם הוא טמא וחיבורו טהור שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר כו' דקשה למה שם אמרו שהוא חיבור וכאן אמרו שאינו חיבור וחילק כנ"ל וכ"ד מלשון המשנה פ"ב דעוקצים מ"ה התחיל לפרק אוכל שהתחיל בו אינו חבור (ומה שלא פרק חבור) האגוזין שאמנן (שגדלן וחברן זב"ז מלשון ויהי אומן וגו') הבצלין שחמרם (מלשון ויצברו אותם חמרים) הרי אלו חבור, התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים אינו חיבור כו' א"כ בהל' י"א מחוברן בקליפתן שקצצן בעוקציהן כשהן רכין ואמנן כולן כמו חבל הוי חיבורן במקצת ע"י עצמן וקליפתן שפיר הוי חיבור לענין טימאה שאם נטמא א"מ נטמא הכל אבל בהל' טו"מ ל"ה חיבור מצ"ע כלל אלא ע"י אדם להכי לח"ח, ומה"ט נמי ל"ח חיבור לענין הכשר דלהכשר צ"ל דעתו דבנ"א דניחא ליה ועל ידי ניחותיה יחשב נמי כחיבור ע"י אדם דלח"ח דלענין הכשר עיקר גרם הוא ע"י ניחותא דאדם וה"ה בחיבור ע"י אדם דלח"ח כנ"ל, ועי' במ"ה פ"י דכלים בחיבור ע"י זפת ובתוס' זבחים ק"ה ע"ב ד"ה חיבור ותוס' יומא מ"ד ע"ב ד"ה בכ"י מהירוש'

ג) ועפי"ז י"ל גם בפלוגתת הטו"ז בסי' ר"פ סעי"ק א' אדהב"ח דאפילו נקרע רק בשיטה אחת אסור לקרות בו עד שיתפור כו' דכל שהוא בפחות משלשה שיטין אין פסול אף שלא נתפר אלא דשרי לתפור ולא מגני כביותר מג"ש דמיגנא משום זה אלי ואנוהו כו' והוכחתיה מתשו' מהרי"ק מלשין הירושלמי דצריך לדבק ואי לא מיפסל בהאי קרע דאמר דובקים אפי' אי לא נסתם א"כ אצ"ל כלל כו' שמע מינה דהיכא דאין פסיל בלא סתימה ל"ב סתימה ה"נ לענין תפירה כו' והנקה"כ השיגו דהתם היינו משום שאינו פסול בלא סתימה ע"כ א"צ סתימה משא"כ הכא יש לומר דפסול בלא תפירה כו' וכ"מ מהריב"ש דכ' דאם היה הקרע בישן ב' שיטות ובחדש ת"ג די"ל תקנה בתפירה כו' משמע דבב"ש נמי צ"ת ותפירה כו' דאדהרמ"א לקמן דמותר לדבק קלף מבחוץ כל זמן שמותר לתפרם ולדבק הקרע ע"י כך כ' הש"ך דרק בקרע בתוך ב' או ג"ש ועפוץ שמותר לתפור מותר ג"כ לדבק אבל בענין שאסור לתפור אסור ג"כ לדבק אבל הב"ח הוכיח מד' הרא"ש דמתיר לדבוק אפילו בקרע תוך ג' דאסור לתפור דמשמע דאפילו היכא דאסור לתפור מותר לדבק כו', וכן אדמהרי"ק שמביא הרמ"א שם דאם נחסר דבר כותבין על הקלף הדבוק הסכים עמו הטו"ז בסעי"ק ד' דמהני אפילו לכתוב חציה על זה וחציה על זה והב"ח השיגו דאם נכתב מקצת האות על היריעה ומקצתה על הטלאי דפסיל לד"ה דכשתחלק הטלאי נמצא כאן חצי אות וכאן חצי אות ואפילו נכתב האות כולו על היריעה לא מהני הקפת גויל שבטלאי לאות שנכתבה על היריעה אלא האות שביריעה צ"ל מוקפ"ג ביריעה עצמה בלא טלאי וכן האות שבטלאי צ"ל מוקפ"ג בטלאי עצמה בלא היריעה והסכים עמו השיך כו' דהטו"ז בשיטתי' דתפב"ג לאו משום חיו"ד היא שכ' להוכיח מדברי מהרי"ק דכל היכא שאין פסול בלא סתימה ל"ב סתימה דה"נ לענין תפירה כו' דכיון דאינן תלויין בטעמן זה בזה שפיר מדמינן להדדי דכל שאינו פוסל לא מקפיד דס"ל בזה כמשמעות הש"ך בדברי