באר היטב (עה"ת) צח

אצבע (ס"ב א') ד"ה מפני דקאי ארישא דקתני כ"ע הדורס טמא עלה קתני כל שיש לו כו' כלומר וכשידוע שאינו דורס ויש לו אצבע כו' טהור ולפי"ז בלא סברא דגזירה כמוש"ל לפי' בעה"מ ברישא דמתניתין א"א לומר דכולהו תלתא בעינן להדי סי' דלא דריס דהא לשיטת רש"י והרמב"י דסי' החדש הוא דלא דריס וודאי סגי בחד מהני להדי סי' דלא דריס וגם לשיטת התוס' דסי' החדש הוא אחד מהג"ס הניכרין מ"מ הא א"צ לכל הג"ס הניכרין דבסי' החדש שהוא א' מהניכרין בהדי סי' דלא דרים או בהדי איזה סי' שיהיה רק שמסופק בדריסה סגי אלא צ"ל דאו או קתני פי' כשידוע שאינו דורס ויש לו עוד סי' א' מאלו הג' מותר אלא דהא ניחא לשיטת רש"י והרמב"י דסי' החדש הוא אינו דורס והא דלא קתני לשיטת הרמב"י דכל שיש לו כל הג"ס הניכרין טהור דניחא ליה לאשמעינן היתר בבא בשני סימנים והא דלא תני לשיטת רש"י דכשיש לו סי' אחד מהניכרין מהני דליתנייהו בהאי חד דפו"ע דבסי' הישן מותר צ"ל דבעי לאשמעינן היתר בכ"א מהג"ס הניכרין בהדי סי' דלא דריס כיון דלא סגי בלעדו שהרי כ"ע הדורס אין בו סי' טהרה זולת הכתובין בתורה אבל לשיטת התוס' וודאי אי אפשר לפרש כן דהא ע"י צירוף סי' א' מהניכרין להדי סי' דלא דריס לא נפיק מספק עורב ומינו וע"י צירוף ב' מהניכרין להדי פי' דלא דריס לא נפיק מספק דכל הי"ט עו"ט ומנידון סברא דגזירה יתבאר בשיטה שלאח"ז. שיטה ב) היא שיטת התוס' שם דלא קאי ארישא ולפי"ז א"א לומר דאו או קתני דהא לכל השיטות בסי' א' איכא לספוקי עכ"פ בפו"ע ואע"ג דל"ש בישוב כיון דקתני סתם טהור משמע להדיא דהיינו אף שלא בישוב וצ"ל דכולהו תלתא בעינן אלא ששיטה זו א"א ליישבה לשיטת רש"י דכולהו י"ט עו"ט המה בני תלתא תלתא וכולהו דורסים והתוס' שם פירשו כן לשיטתם דכולהו י"ט עו"ט ועורב ומינו לא דרסי ולית בהו בהי"ט עו"ט רק שנים מהניכרין אלא שהקשו ע"ז כמוש"ל דלמה לי כל הג"ס הניכרין בסי' החדש שהוא אחד מהניכרין ועוד סי' אחר עמו ג"כ יוצא מכל הספיקות ותירוצם בזה בלתי מתבאר לפי ענ"ד והנ"ל דלשיטת התוס' בהכרח צ"ל בטעמא דהא פסקא משום גזירה שמא יתחלפו הסי' ולפיכך לא אמרו בזה לא היתר ולא איסור משום שיכול להיות טהור לבקיאין בהעו"ט הכתובין או ליודע אותו, העוף במסורת ולפי"ז י"ל ג"כ דקאי ארישא ואף בידוע דלא דריס בעינן כל הסימנים הניכרין משום דלא ליתי להתיר בג"ס שא' מהם הוא סי' דלא דריס ונראה שהוא דעת רש"י (שם ס"ה א') אלא שבלא ראיה וודאי אין להחמיר משום ספק גזירה ושיטה זו עולה נכון גם לשיטת הרמב"י דכולהו י"ט עו"ט המה בני חד חד וסי' החדש הוא סי' דלא דריס כשנאמר דבעורב ומינו איכא כל תרי מהג"ס הניכרין דרק בכל השלשה סי' הניכרין יוצא מכל הספיקות וה"ה דה"מ למתני דבחד מהג"ס הניכרין להדי סי' דלא דריס סגי והא דלא קתני לה י"ל משום דסי' דלא דריס עלול לטעות בו כדאיתא (חולין שם) דהדר חזיוהו דדריס לאחר שהוחזק שאינו דורס תניא עורב זה עורב למינו רא"א להביא את הזרזיר אמרו לו לר"א והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלין אותו מפני שיש לו זפק א"ל אף הן עתידין ליתן את הדין דבר אחר למינו להביא סנונית לבנה דברי ר"א אמרו לו והלא אנשי גליל העליון היו אוכלין אותו מפני שקורקבנו נקלף אמר להן אף הן עתידין ליתן את הדין (חולין ס"ב א') ובביאור זה. שיטה א) לפי שיטת התוס' דסי' החדש הוא אחד מהג"ס הניכרים ועורב ומינו אינו דורס נראה דהני תרי ליתנייהו בעורב וא"כ סי' החדש הוא או זפק או קורקבנו נקלף דהא סי' החדש הוא מהני תרי דליתנייהו בעורב ואוכליהן וכן חכמים שהשיבו לר"א הוכיחו מזה שאינו מין עורב ובביאור זה אופן א) שהיה לו ג"כ סי' דלא דריס וסי' הניכר דעורב ולפיכך לא הביאו ראי' ממה שאין לו סימני עורב גופיה ולפי"ז צ"ל שהיו בקיאין שאינו מהי"ט עו"ט ולפי"ז מוכח דלרבנן מינו דעורב אין לו רק ב' סימנים דעורב ולר"א מינו דעורב יש לו ג' סימנים אופן ב) שלא היה לו עוד שום סי' מהניכרין ובביאור זה האופן י"ל א) שהיה מוחזק אצלם לאינו דורס וחששו לפו"ע דבסי' הישן. שהוא אינו דורס ולכך הוצרכו לסי' הניכר ב) שהיו מסופקין בדריסה וע"י זה הסי' הניכר שבכ"א מהם הוכיחו שהוא טהור ולא חששו לפו"ע דלא שכיחי בישוב אבל בלא סי' הניכר היו חוששין שמא אין בו שום סי' טהרה כלל וטמא כנשר וס"ל דכיון דאין בו סי' הניכר דעורב אינו מינו דעורב ולשיטה זו לר"א דס"ל דהוה מין עורב בזה דבסי' החדש צ"ל כמו"ש התוס' דס"ל דאינו סי' גמור בזפק מפני שהוא קטן ובקורקבן שאינו נקלף בנקל דאל"כ לר"א ליכא סי' החדש ובהאי דבסי' הישן י"ל דמודה דהוה סי' גמור ומ"מ ה"ל מינו דעורב דאע"ג דלא דמי לעורב רק בזה דלא דריס מ"מ יכול להיות ממין עורב שיטה ב) לשיטת רש"י והרמב"י דהי"ט עו"ט ועורב ומינו וחד דפו"ע דבסי' הישן דרסי וסי' החדש הוא אינו דורס וא"כ עורב יש לו ב' סימנים מהניכרים וא"כ חד מהני תרי הוא בהכרח א' מסי' עורב וא"כ הא דמייתי אותו הסי' ע"כ אינו להוכיח מאותו הסי' שאינו מינו דעורב אלא לברר הטעם מפני מה היו אוכלין אותו ולפי"ז נראה דלא היה לו עוד סי' טהרה אחר מהניכרין דא"כ למה לא הזכירוהו ולענין סי' הדריסה י"ל א) שהיה מוחזק לאינו דורס אלא שחששו לחד דפו"ע דבסי' החדש ומכיון שיש לו עוד סי' הניכר יצא מכל הספיקות. ב) שהיו מסופקים בדריסה ובלא אותו סי' הניכר היה ראוי לאוסרו משום חשש מין נשר או מהני דדומין לנשר דלית להו שום סי' טהרה וע"י אותו סי' הניכר התירוהו שהרי אינו עורב ולא מי"ט עו"ט לפירש"י כיון שאין לו רק סי' א' מהניכרין ולשיטת הרמב"י צ"ל שהיו בקיאין, שאינו מהי"ט עו"ט ולחד דפו"ע דבסי' הישן לא חששו דלא שכיחי בישוב או דאלו הסי' אינן בפו"ע ולפי שיטה זו י"ל ג"כ שהוכיחו חכמים שאינו מינו דעורב מזה שלא היה לו סי' השני מהניכרין מיהו. אין הלשון משמע כן אלא ראיתם הוא לפי מ"ש באות