באר היטב (עה"ת) פו

השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן ט' מת קורע ומוציא את דמו (חולין ע"ד א) ארשב"ל לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו ורי"א אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו שם בגמ' ומסקינן שם דהא דאר"ל דמו מותר היינו משום כרת ואפילו לר' יהודה דמחייב כרת בדם התמצית הכא פטור דלא מחייב ר"י כרת בדם התמצית רק משום דאיכא חיובא אדם הנפש אבל לא בשליל דליכא ביה חיובא דדם הנפש ומודה דמחייב בלאו כמו בדם האברים דם שבשלו אינו עובר עליו. דם שמלחו אינו עובר עליו (מנחות כ"א א') ופי' התוס' דהיינו כשאינו נאכל מ"מ וזה פשוט ועמש"ל פרשה א' פסוק ה' ד"ה את הדם ויש בזה מבוכה רבה בפוסקים י"א דההיא סוגיא לא דסמכא וחייב אפילו כרת בכה"ג וי"א דאינו עובר עליו דשם היינו לענין כרת אבל מלקא לקי וזה נ"ע לפי ענ"ד וי"א דפטור מכלום אבל איסור תורה איכא כמו בחצי שיעור לר"י (יומא פ' ב') וי"א דמה"ת מותר לגמרי ורק מדרבנן הוא דאסור ועי' מכ"ז פר"ח ריש סי' ס"ט דם שנקרש חייבין עליו כרת (מנחות שם) במסקנא וכתבו התוס' דהיינו בנקרש בחמה דהדר עש"ה מכיון שדם האברים אסור מה"ת בל"ת הלכך הבא לבשל בשר לאכילה צריך שימלחנו יפה יפה (חולין קי"ג א') וכדבעינן למימר קמן וכתבו כל הפוסקים דלפחות צריך שימלחנו עד שנא יהא נאכל מ"מ יצריך שישהה במלחו לפחות כשיעור כבישה דציר דהיינו כדי שיעמיד מים ע"ג האור ויתחיל להרתיח ועי' (פסחים ע"ו) ומש"ש בד"ה אלא שאינו נאכל מ"מ והיינו מה"ת לפי"ד הסוברין דדם שבשלו אסור מה"ת מיהו לפי מ"ש הח"ד ביו"ד סי' ס"ט ס"ק כ' דדם לאחר בישולו טעמו כטעם בשר וכמו"ש (חולין ק"י) ד"ה כבדא לפי"ד הש"ך דלענין מין במינו לדידן דברובא בטל אזלינן בתר טעמא ששנ"ע וכמוש"ל פ' ג' וכמו"ש (ע"ג ס"ו) לא משכחת לה איסור תורה בזה ואף לר' יהודה דמין במינו במשהו לאביי (ע"ג שם) דבתר טעמא אזלינן ואף שלא יהיה במי הבישול ס' נגד הדם שבח' ג"כ לפענ"ד ליכא בזה איסור תורה כיון דקודם בישולו אינו שוה בטעמא מיהו משכחת לה איסור תורה למ"ד (זבחים ע"ד) דמה"ת רואין במינו כמו שאינו מינו כמוש"ש ועמ"ש (חולין ק"י שם) להסתפק בעיקר סברת הח"ד הנ"ל גם משכחת לה איסור תורה לפי"ד הסוברין דמה"ת אסור לבטל איסור לכתחילה כמוש"ל פרשה ג' ע"ש בישל ח' שלא נמלחה מה"ת וודאי א"צ לשער רק נגד הדם שבח' באומד יפה ולענין דינא דרבנן עמ"ש (חולין צ"ז ב') בענין כחל (ושם ק"י ב') בענין כבד ועי' יו"ד סי' ס"ט סי"א ועי' ש"ך שם ס"ק נ"ז מ"ש בשם הראב"ד הא דדם האברים אסור היינו כשפירש מן הבשר נחוץ או שפירש ממקום למקום לפ"ד כמה פוסקים כדבעינן למימר קמן אבל לא פירש כלל מה"ת וודאי מותר כדמשמע (כריתות כ"א ב' כ"ב א') דמוקמינן ברייתא דשם בפירש ואף מדרבנן מותר לאכול בשר חי בלי מליחה כמו"ש התוס' (חולין י"ד א') ד"ה ונסבן אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה ה"ז מכביד את הבשר וגוזל את הבריות דמבליע דם באברים אבעיא להו היכי קאמר מכביד כו' הא לדידיה שכיר דמי או דלמא לדידיה נמי אסור (חולין קי"ג א') ובביאור טעם איסור זה ג' דעות א) דדם הפורש ממקום למקום באותה ח' וודאי אסור מה"ת והסברא שבזה להתיר היינו משום דהכא הדם מתעורר ממקומו ע"י השחיטה וחוזר למקומו ע"י שבירת המפרקת וה"ל כמו שלא פירש ממקומו ולפי"ז ח' שלא נמלחה ונתבשלה בענין דאיכא ס' נגד הדם אע"ג דכל מה שבקדרה מותר מ"מ הח' עצמה אסורה משום ספק פרישה ממקום למקום מיהו י"ל דזה ל"ה רק ס"ס ספק לא פירש כלל ואת"ל פירש שמא נפלט לגמרי ב) דדם הפורש ממקום למקום וודאי מותר והסברא שיש בזה לאיסור משום דבכה"ג שנבלע הרבה במקום אחד ה"ל כמכונס בכולו והיינו נמי טעמא דבשרא דאסמיק (חולין צ"ג ב') ולפי"ז ח' שלא נמלחה ונתבשלה בענין דאיכא ס' כנ"ל הח' עצמה ג"כ מותרת משום ממ"נ ג) דהיינו בעיא דהכא וע"ה מכ"ז פר"ח ביו"ד סי' ס"ז ס"ק ב' ובביאור אופן דאיסור דהכא לגי' הרי"ף והרא"ש היינו רק לענין לאכול חי בלי מליחה ולגי' רש"י כנ"ל היינו דלא מהני לה מליחה לקדרה וצ"ע לענין צליה ועמש"ל בענין בשרא דאסמיק במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח (חולין קי"ג א') אמר שמואל אין מניחין בשר מלוח אלא בכלי מנוקב (שם) טעם ההדחה שלפני המליחה א) דאל"כ הבשר בולע הדם שעל הח' והדם שעל הח' ה"ל כדם בעין ודם בעין הבשר בולע ע"י המליחה ואינו פולט כמו"ש התוס' (חולין קי"ג א') ד"ה אין מחזיקין דם בב"מ לענין צליה והובא ביו"ד ס"ס ע' בהגהה. ולפי"ז נראה דאף בדיעבד אסור ב) דחיישינן שמא יבלע דם שעליו אחר שיפלוט כל דמו וצירו דאז בולע ואינו פולט כדבעינן למימר קמן ולפי"ז בדיעבד אם הדיחו אחר שיעור מליחה קודם פליטת כל צירה שזה נמשך זמן מרובה כדבעינן למימר קמן מותר ג) כדי לרכך הבשר ולפי"ז ג"כ נראה דיש מקום להתיר בדיעבד עכ"פ ע"י הדחה ומליחה שניה ד) דכשהדם שעל הח' נבלע בהמלח מפסיד המלח כחו להפליט דם שבח' וגם לפי"ז י"ל דמותר בדיעבד עכ"פ ע"י הדחה ומליחה שניה ועי' מכ"ז יו"ד סי' ס"ט ופר"ח שם בפעולת המליחה שיטה א) היא שיטת רש"י ותוס' (חולין ק"י ב') ד"ה ודגים דע"י המליחה נפלט מהח' כל דמה כשיעור זמן המליחה ועכ"פ כל הדם שאפשר שיתעורר לצאת ע"י מליחה ובישול דאח"כ ולפ"ז ציר היוצא אח"ז מליחה ה"ל חמר דמא כדלעיל (שם קי"ב א') בצליה ועי' תוס' שם מנידון המלח הנמס ומש"ש מזה שיטה ב) המרדכי בשם ר"א וכ"כ התוס' שם בשם מנהג העולם לאסור ציר היוצא אח"ז מליחה וכתב הח"ד בסי' ס"ט דצ"ל לפי"ז דפעולת המליחה היא שע"י ההדחה שלאחר המליחה נסתמין נקבי הפליטה של הדם אי ע"י רתיחת הח' מקודם או ע"י פליטת עיקר דמה מקודם ושוב אין דם נפלט מהח' לא ע"י מליחה ולא ע"י בישול. ולפי"ז צ"ל דדם הפורש ממקום למקום מותר דהא דם