באר היטב (עה"ת) שס

(ערכין כ"ז א') ויסף חמישיתו גו' פלוגתא דתנאי (בבא מציעא נ"ד) בחומש אי חומש מלגיו או חומש מלבר והובא בכ"ד בין המקדיש עצמו בין יורשו לאח"מ בין אשתו בין בהקדש דמקרקעי בין בהקדש דמטלטלי ובהמה מוסיפין חומש רמב"ם הל' ערכין פ"ה ה"ג ועמ"ל שם פ"ד ה"ה א"ר יב"ל על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אינו מוסיף חומש (ב"מ נ"ד ב') ותניא כוותיה (שם נ"ה א') פרה זו תחת פרה. של הקדש כו' על הקדש שני פי' כשבא לפדות הפרה השניה אינו מוסיף חומש ובמס' (תמורה ט' ב') אבעיא לי' לר' אבין א) הפריש אשם להתכפר בו והומם והוסיף עליו חומש וחללו על אחר והומם השני ובא לחללו אי מוסיף חומש על השני והיינו קדושה אחת בשני גופים ב) הפריש אשם להתכפר בו ונאבד ונתכפר באחר וניתק הראשון לעולה והומם ובא לחללו מוסיף עליו חומש או לא והיינו שתי קדושות בגוף אחד וע"ש בלשון הש"ס שצריך תיקון ויש בו אריכות אבעיא להו חומש מעכב או אינו מעכב (ב"מ נ"ד א') ומשמע שם דהיינו במע"ש ומייתינן שם תנאי דפליגי במע"ש לענין אכילה בנתן הקרן ולא נתן החומש ודחינן דכו"ע חומש אינו מעכב ופלוגתייהו בחיישינן לפשיעותא ומסקינן שם הכל מודין בהקדש בשבת דחילל חדא דכתיב וקראת לשבת עונג ועוד הואיל וגזברין תובעין אותו בשוק (שם) וע"ש בעי רמי בר חמא מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומש פי' כשאמר שור זה עולה בשביל פלוני שיתכפר בו ומסקינן שם מקדיש מוסיף חומש כשפודה אותו ולא מתכפר בעי רב"ח חומש מהו שיתחלל על הקרקע ומסקינן א"ק עליו לרבות חומשו כמוהו (ב"מ שם) חומש כתחילת הקדש דמי וכשבא לחלל את החומש מוסיף עליו חומש (ב"מ נ"ד ב')

(יד) ואיש כי יקדיש את ביתו גו' גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו (ב"ק ס"ח ב' ס"ט א' ב"מ ז' א') משמי' דר' יוחנן ובב"ק שם איתא דר"ל ס"ל כצנועין דס"ל דנגזל יכול להקדיש אף שאינו ברשותו ע"ש וה"מ במטלטלי אבל במקרקעי דאינה נגזלת כשאינו יכול להוציאה בדיינין אינו הקדש וצ"ע אי היינו אף לר"ל וצנועין הא יכול להוציאה בדיינין הקדשו הקדש המשכיר בית לחבירו כו' הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש הקדישו הדר בו היכי מצי מקדיש ליה איש כ"י את ביתו גו' אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו הכי קאמר הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש הקדישו משכיר היכי דייר בי' במעילה קאי ותו מעלה שכר להקדש כיון דמעל בי' נפיק לי' שכר לחולין וגירסת רש"י כיון דמעל נפיק לי' לחולין פי' כל הבית דאמר לכשיבוא שכרו יקדש כו' והא מני ר"מ היא דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (ערכין כ"א א') סוגיא זו תמוה הרבה א) למה לא יוכל השוכר להקדישו זכות שכירותו וכמו"ש התוס' מהתוספתא וע"ש ב) למה בהקדיש המשכיר קאי שוכר במעילה הא שכירות ליומי' ממכר הוא (ב"מ נ"ו ב') (ובכ"ד ומ"ש התוס' משום דיש להקדש שותפות בזה והרא"ש שלהי פרק הפרה הביא סעד לזה מהא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר לפי ענ"ד אינו נכון כלל דהתם זכות הדירה היא אצלם בשותפות משא"כ הכא והתוס' ג"כ הקשו ע"ז מהתוספתא שמפורש בה דהקדישה בעה"ב אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו ומ"ש לחלק עפ"י הירושלמי דפסחים בין הקדים לו שכרו ללא הקדים לו שכרו ג"כ אין בזה שום סברא כלל ומהירושלמי לפי הגירסא שלפנינו כמו"ש הרא"ש במס' ב"מ ק"א ג"כ אין שום ראי' לחילוק זה וכן הוא לשון הירושלמי מי המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ה"ז דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו ה"ז דר בתוכו חנם וביאורו נראה פשוט דוודאי המשכיר א"י לאוסרו על השוכר לכל משך שכירותו כלל כמו"ש אלא דהירושלמי ס"ל כר"מ דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וס"ל דא"צ לפרש לכשיבוא שכרו אלא נעשה כאומר לכשיבוא שכרו יקדש והלכך בלא הקדים לו שכרו מעלה שכר להקדש ובהקדים לו שכרו דר בו חנם ולפי"ז קשיא על הסוגיא דהכא גם מהירושלמי והנ"ל לפי ענ"ד דמוחלפת השיטה וצ"ל הקדישו הדר בו היכי דייר בי' במעילה קאי ה"ק הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש הקדישו משכיר היכי מצי מקדיש ליה איש כ"י את ביתו גו' אמר רחמנא מה ביתו ברשותו כו' ותו מעלה שכר להקדש כו' והשתא א"ש בפשיטות הכל ובהקדישו משכיר ל"ק היכי דייר בי' די"ל דהשוכר לא ידע שהקדישו משכיר והא דפרכינן ותו כו' כיון דמעל בי' כו' היינו כלומר דאף את"ל דמשכיר יכול להקדיש מ"מ קשיא כיון דהשוכר וודאי במעילה קאי א"כ קשיא לשון דמעלה שכר להקדש ובביאור זה נ"ל כגירסת רש"י דנפיק לי' כולא ביתא לחולין וצריך לשלם דמי כל הבית וטעמא דמלתא עמש"ל פ"ה פסוק ט"ו ד"ה תמעול מעל דלפי טעם הא' שכתבתי שם באופן ה' בקולא דגזבר ודאי א"ש דהכא ליכא להקל משום דין גזבר ואף דלפי טעם הב' שכתבתי שם דבסתמא גזבר סבור שהוא שלו י"ל דגם בזה יש להקל שלא ימעול בכולו מפני שהרי הוא סובר שהדירה היא שלו מ"מ יש לומר דקשיא להו מת"ח דידע שהמקדיש יכול להקדיש גם לזמן השכירות באת"ל שהדין כן וא"כ הרי הוא כיודע שנהנה משל אחרים ומעל בכולו וזה לשון התוספתא שהביאו התוס' השוכר שדה מחבירו כו' עמד בעה"ב פי' בעל השדה והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכל מה שנהנה ממנה ה"ז מקודשת עמד השוכר והקדישה ה"ז מקודשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר להקדש וביאורה וכל מה שנהנה ממנה צ"ל וכל מה שיהנה ממנה פי' אם אמר שגם כל מה שיהנה ממנה יהיה הקדש ה"ז מקודשת פי' גם ההנאה מקודשת עמד השוכר כו' ומעלה שכר להקדש פי' קודם שמשתמש בה פודה זמן שכירותו ומעלה שכר להקדש ובזה לא קשיא היכי דייר בי' כמו דמקשינן בשמעתין דבתוספתא י"ל שפיר דאיירי שהקדישה השוכר קודם שנכנס לדור בהבית ולפי הגירסא שלפנינו דאיירי בשדה א"ש טפי דאינו משתמש בה קודם שפודה: