באר היטב (עה"ת) שה

טעמא אלא נתכוין שומע כו' לאו בתוקע לשיר מה שיש לדקדק בזה עי' תוס' ד"ה אבל נתכוין כו' ויתבאר בסמוך דלמא דקא מנבח נבוחי פי' התוס' שלא נתכוין לתקוע שיעור תקיעה או שהיה נופח שלא ע"מ לתקוע ועלתה לו תקיעה כשיעור אי יש נ"מ בין מתכוין לשיר בין מתכוין שלא לצאת עי' תוס' (סוכה ל"ט א') ד"ה עובר לעשייתן ועי' טו"א ובספרי עוד"ד במס (זבחים פ א') ד"ה רא"א העליתי לקיים דברי התוס' דסוכה דבמתכוין שלא לצאת לכו"ע א"י בע"כ אלא דלענין לעבור על בל תוסיף אין נ"מ בזה למ"ד מצות אצ"כ ויישבתי שם ג"כ מה שקשה ע"ז לפו"ר מהא דפסחים קי ד ב' ע"ש המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא (ר"ה ל"ב ב') במשנה פי' מתעסק נ"ל דהיינו שלא כיון אף לשיר אלא לנפוח גרידא בשופר ועלתה לו תקיעה אבל המפרשים כתבו דהיינו שהי' תוקע להתלמד וזה גרע מתוקע לשיר וידובר עוד להלן א"ל ר' זירא לשמעי' איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה מיתיבי היה עובר אחורי בהכ"נ כו' וכי כיון לבו מאי הוה הא לא מכוין אדעתא דידיה הכא בש"צ עסקינן דדעתיה אכו"ע ת"ש נתכוין שומע כו' קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע שומע לעצמו אף משמיע משמיע לעצמו וקתני לא יצא תנאי היא דתניא שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו א"ר יוסי בד"א בש"צ אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע (שם כ"ח ב' כ"ט א' אלמא קסבר משמיע בעי כוונה נלפיענ"ד לדבר מבורר דלמ"ד מצות אצ"כ כ"ש דלא בעינן כוונת משמיע להוציא ור"ז ס"ל כמ"ד מצות צ"כ או שהחמיר ע"ע כמ"ד מצות צ"כ או דמדרבנן ס"ל דמצות צ"כ וס"ל עוד דאף שהמשמיע תוקע למצוה לעצמו אין השומע יוצא בלא כוונת משמיע להוציא קתני משמיע דומיא דשומע כו' וקתני לא יצא נ"ל דצ"ל וקתני לא יצא כו' ובכ"ד חסר תיבת כו' וה"פ דא"א לומר דעד שיתכוין משמיע היינו שיתכון משמיע להוציא דקתני משמיע דומיא דשומע מה שומע כוונתו שצריך לכוין היינו כוונה לצאת בעצמו אף משמיע כוונתו שצריך לכוין היינו כוונה לצאת בעצמו וקתני לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע אלמא כי מכוין משמיע לצאת בעצמו ונתכוין שומע לצאת בעצמו יוצא אף שלא, כיון משמיע להוציא ופי' לא נתכוין משמיע לפי"ז היינו שלא נתכוין אף לצאת בעצמו רק נתכוין לשיר ויותר נ"ל דצ"ל וקתני יצא ומעתה הנני להפסיק ביאורי בזה ולמלאות אשר יעדתי לבאר בסוגיא שלפני זו בקושיא דמקשינן שם ארבא מהא דעד שיתכוין שומע ומשמיע כו' לא נתכוין משמיע היכי משכחת לה לאו בתוקע לשיר דלפו"ר קשיא למה הוצרך המקשה לפרש לאו בתוקע לשיר הא אי פי' לא נתכוין משמיע היינו לא נתכוין להוציא כ"ש דקשיא ארבא דלא בעי כוונה וזו היא מה שהוקשה להם להתוס' שם ותירצו דבאמת הא דמסיק הש"ס שם לאו בתוקע לשיר היינו שלא לצורך הקושיא אלא משום דס"ל מה שומע שומע לעצמו אף משמיע משמיע לעצמו דלפי"ז בהכרח צ"ל דלא נתכוין משמיע היינו תוקע לשיר כמו"ש ומעתה אשובה לביאור הסוגיא אשר החלותי משמיע לפי דרכו פי' א"צ לכוין בפירוש להוציא פלוני ופלוני והלכך אף באינו מתכוין להוציא רק את עצמו יוצאין בו גם השומעין ור' יוסי אמר בד"א בש"צ פי' דש"צ א"צ לכוין ולידע את האנשים שהוא רוצה להוציאן ידי חובתם אלא דאף העובר אחורי בהכ"נ יוצא דדי בכוונה שמכוין להוציא כל השומע אבל יחיד צריך שיכוין ג"כ להוציא את השומע ובלא"ה אין השומע יוצא אף שמתכוין לצאת ידי חובתו הי' זה צריך תקיעה ראשונה וזה אחרונה תקיעה אחת מוציאה שניהם ש"ע סי' תקפ"ח בשם הירושלמי המתעסק לא יצא הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע ליה לרבא דאמר התוקע לשיר יצא דלמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה והשומע מן המתעסק לא יצא אבל השומע מהמשמיע לעצמו מאי יצא לימא תהוי תיובתא דר"ז דא"ר זירא לשמעיה איכוין ותקע לי דלמא איידי דתני רישא מתעסק תני סיפא נמי מתעסק (ר"ה ל"ג ב'). נשים ועבדים פטורים מתקיעת שופר דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים ועבדים פטורים (קדושין כ"ט א') חרש שוטה וקטן פטורין מכל המצות שבתורה (חגיגה ב' ב' ג' א') כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן (ר"ה כ"ט א' במשנה) חרש המדבר ואינו שומע פסקו בש"ע א"ח דאינו מוציא דכיון שאינו שומע לאו בר חיובא הוא בתקיעה דשמיעת התקיעה היא המצוה ולא התקיעה ועי' (ב"ק פ"ו ב' פ"ז א') מנידון דין סומא אי חייב במצות טומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו ב"ח חייבין טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שאינו מינו מי שחציו עבד וחציו ב"ח אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו (ר"ה שם) מי שחציו עבד כו' א"ר הונא ולעצמו מוציא א"ל ר"נ לר"ה מ"ש לאחרים דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות לעצמו נמי לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק לצד חירות דידיה אלא אר"נ אף לעצמו אינו מוציא ותנ"ה כו' (שם) תני אהבה בריה דר"ז כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא (ר"ה שם) אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה (ר"ה כ"ח א') משום דמצות לאו להנות נתנו (שם) ועי' ש"ע א"ח סי' תקפ"ט ס"ז בפרטי ענין זה מהפוסקים שופר של ר"ה כו' ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא בל"ת (ר"ה ל"ב ב' במשנה) משום שבות מגלא משום ל"ת סכינא (שם ל"ג א') הא דאין חותכין בדבר שהוא משום ל"ת מפרשינן שם משום דלא אתי עשה דשופר ודחי עשה ול"ת דיו"ט ה"ל עשה ול"ת וצ"ל דחד מתרי טעמי נקט דהא הכא בעידנא דקא מיעקר לאו לא מקיים עשה ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת כדאיתא (ביצה ח' ב') ובכ"ד ועי' ר"ן ועי' ק"נ שעל הרא"ש ועי' מג"א סי' תמ"ו ס"א ואי לקי אל"ת כשעבר בכה"ג עי' תוס' (פסחים מ"ח א') ד"ה אחרישה וד"ה כתישה ותוס' (קדושין ל"ד א') ד"ה מעקה (חולין קמ"א) ד"ה ל"צ ואין חותכין אותו בדבר שהוא משום שבות משום