באר היטב (עה"ת) רצט

היינו בלחם הבא בלא כבשים אבל וודאי כמו שב' החלות מעכבות על הכבשים כנ"ל כמו כן חלה א' ולא דמי לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה דמקטיר את הקומץ לר' יוחנן אף אליבא דר' יהושע (שם ט' א') וללחם הפנים שנחסר אחר שפרקן דמקטיר הבזיכין דה"ל כמנחה שחסרו שירי' בין קמיצה להקטרה כדלעיל (שם ח' א' ב') ע"ש דגם באבדו שתי החלות אין הדין כמו באבדו כל שירי' במנחה וכאבדו שני הסדרין בלחה"פ כמוש"נ נטמאה אחת מן החנות פי' בשתי הלחם או אחד מן הסדרים בלחם הפנים ר' יהודה אומר שניהם יצאו לבית השריפה שאין קרבן ציבור חלוק וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל (מנחות י"ד ב') במשנה ודין הכבשים יתבאר בסמוך א"ר אלעזר מחלוקת לפני זריקה פי' בשתי הלחם לפני זריקה דדם הכבשים ובלחה"פ לפני הקטרת הבזיכין ופשוט הוא דהיינו אף לאחר פריקה בלחה"פ ולאחר שחיטת הכבשים בשתי הלחם ואף לרבי דס"ל הוקבעו בשחיטה אבל לאחר זריקה ד"ה הטמא בטומאתו והטהור יאכל (שם בגמ') ולפי"ז לחכמים ודאי הכבשים ג"כ כשרים דאל"כ מה יתיר את החלה שנשארו ולר' יהודה ג"כ משמע להדיא דמודה בכבשים לחכמים דכשרין וכמו שיתבאר ולפני זריקה במאי פליגי אר"פ בציץ מרצה על האכילות קמפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על האכילות ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה על האכילות (שם ט"ו א') ומסקנא דשמעתתא שם דטעמיה דר' יהודה הוא משום דאין קרבן ציבור חלוק כדאיתא בלשון המשנה בביאור הא דציץ מרצה על האכילות כתבו התוס' דאע"ג דוודאי לא מהני ריצוי ציץ להתיר את הטמא באכילה כדאיתא (פסחים ע"ו ב' ע"ז א') מ"מ מהני לענין דלא הוה האי טמא כבאבוד ושרוף אנא חשוב כטהור לענין זה דשריא זריקה לאידך דהוה טהור גמור ולפי מ"ש מקודם דבנאבדה אחת מן החלות הדין כמו בנאבדו שתיהן ומעכבת על הכבשים לכו"ע לרבי דשחיטה קובעת מ"מ הכבשים ג"כ כשרים כמו"ש דריצוי ציץ מהני לגבי הטמאה עצמה לענין היתר הכבשים דזהו עיקר דין דציץ מרצה על האכילות ופשוט הוא לפי"ז דגם בנטמאו ב' החלות ג"כ הכבשים כשרים לפו"ר יש להקשות לפי מאי דבעינן למימר דטעמיה דר' יהודה משום דאין הציץ מרצה על האכילות א"כ אמאי הכבשים כשרים לר' יהודה כדמשמע מלשון משנתנו כמוש"ל מיהו באמת ל"ק מידי דר' יהודה ס"ל (פסחים ע"ו א') דטומאה הותרה בציבור וא"צ ריצוי ציץ אלא דלגבי היתר אכילה של החלה השניה לא מהני סברא זו כמו דלא מהני להיתר אכילה של הטמאה עצמה כמו"ש התוס' ובענין דיני דפסול יוצא ופריסה עמש"ל בדיני תודה בפרשה ז' שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנם רא"א אין בלחם משים פיגול רעק"א יש בלחם משום פיגול (שם מ"ז א') ובביאור זה אמר רב ששת הני תנאי כר' ס"ל דשחיטה מקדשה ונפסלו ביוצא ור"א לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא הבאתי לעיל פרשה וא"ו פי"ט ורע"ק לטעמיה דס"ל זריקה מועלת ליוצא ולפי"ז מבעיא להו שם אליבא דרע"ק מאי מדזריקת פיגול קבעה ללחם בפיגול ביוצא כבשר עצמו זריקה שלא לשמה נמי שריא ליה ללחם כבשר עצמו דקיי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלח עלו לשם חובה וה"ה בקבלה וזריקה כמוש"ל בפרשה א' ודלא כרבי ור"א בר"ש דלעיל דתרווייהו ס"ל דלא הותר הלחם בכה"ג או דלמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן ור"פ שם אמר בדאיתנייהו אבראי פי' בשעת זריקה דוודאי נפסלין ביוצא כמו ביצאו לאחר זריקה וכיון דלא הי' להם שעת הכושר לאחר זריקה ה"ל כקדשי קדשים שנפסלו ביוצא קודם זריקה דכו"ע ס"ל דאין זריקה מועלת לנפסל ביוצא בשתי הלחם כיון דלאו ופי' דזבחא הוא כדאיתא (זבחים צ"ו א') ובהדר עיילינהו פליגי דר"א ס"ל כרבי דשחיטה מקדשה להו ונפסלו ביוצא ואע"ג דבאימורי קדשים קלים ס"ל לר"פ (זבחים צ' א') דלכו"ע לא מפסלי ביוצא קודם זריקה שאני הכא דהלחם מתקדש ע"י השחיטה לרבי ולא הכבשים ולא הלחם עתידין לצאת כמו שיתבאר להלן ורע"ק ס"ל שחיטה לא מקדשה ולא נפסלה ביוצא ואתי זריקה קדשינהו וקבעינהו בפיגול ודלא כרב גידל הבאתיו בדיני מעילה דס"ל דזריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה בקדשים קלים ולא מוציאה מידי מעילה בקדשי קדשים דלדידיה וודאי לא מהני זריקת פיגול לקודש שיתפגל עי"ז (שם בגמ') בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שיזרוק דמן שלא לשמן פירש"י אלא לשם שלמים דעלמא להתיר בשר באכילה ואע"ג דאין שלמים בציבור זולת אלו צ"ל דבכה"ג שאני ופשיט ליה דלא (שם) והיינו הכל לרבי דהוזקקו בשחיטה ת"ר שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלות בפדיון (שם מ"ז ב') ואף לרבי דס"ל דתנור מקדש שאני הכא דלא חזו כולהו אי כמ"ד אין כלי שרת מקדש שנא לדעת תוס' שם ולעיל מ"ו א' ועמש"ל בדיני תודה בשחט על שמונים חלות אמרו רבנן קמי' דר"ח הא דלא כרבי דאי כרבי כיון דאמר שחיטה מקדשה דפריק להו היכא אי דפריק להו מאבראי כיון דכתיב לפני ה' אפסל להו ביוצא ואי גוואי הא מעייל חולין לעזרה א"ל ר"ח לעולם כרבי ופריק להו גוואי וחולין ממילא קא הויין (מנהות מ"ח א') אפסל להו ביוצא פי' דח"א להוציא רק שתים דאין ברירה וכשמוציא את כולן הרי פסלות גם הנשארות ביוצא וצ"ל דכמו דתנור לא מקדש לכולהו כמוש"ל ה"נ שחיטה לא מקדשה להו לכולהו לרבי דאחר השחיטה לרבי בשתי חלות ליכא פדיון אף בלא קדושת תנור כמוש"ל ומסקינן שם דלר' יוחנן דאמר בתודה לא קדשו ארבעים מתוך שמונים איירי הכא דאמר לקדשו תרתי מתוך ארבע דבזה מודה ר' יוחנן כמוש"ל בדיני תודה תנא ר"ח טורתא קמי' דר' יוחנן שחט ארבעה כבשים על ב' חלות מושך שנים מהן וזורק דמן שלא לשמן שאם אי אתה אימר כן הפסדת את האחרונים פירש"י פי' א) דהיינו שזורק אותן דשלא לשמן תחילה שאם יזרוק אותן דלשמן תחילה לא יהי' היתר להשני כבשים האחרים דכיון שנדחו מלשמן לא מהני להו זריקה