באר היטב (עה"ת) רפט

(כא) כל מום לא יהיה בו תניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מים מנין שלא יביא דבלה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבוא כלב ויאכלנה ת"ל כל מום אחד מום ואחד כל מום (בכורות ל"ד א') מטיל מום בבע"מ רמ"ס כל מום לא יהיה בו פי' דאפילו בבע"מ אסור ורבנן סברי תמים יהיה לרצון פי' כשהוא תמים לרצון אז כל מום לא יהיה בו (בכורות שם) ומשמע להדיא שם דר"מ לא דריש מכל מום לגרמא ומודה ר"מ בקדשים שנפדו במומן דאעפ"י שאסורין בגיזה ועבודה מ"מ שרי להטיל בהם מום שם בגמ' אחוזת הדם בענין שאם לא יקיזו לו דם ימות הוה מום ופליגי ר"מ ורבנן שם בבכור שאחזו דם אם רשאי להקיז לו דם במקום שבוודאי עושה בו מום בבכור אעפ"י שא"צ פדיון מ"מ חמיר מקדשים שנפדו כדאיתא (בכורות י"ד א') ואע"ג דבכור שהומם מותר לשוחטו מה"ת אף בלא התרת חכם כדמוכח להדיא (שם כ"ח א') מ"מ להטיל בו מום אסור מה"ת לר"מ ובביאור בע"מ שנחלקו בו ר"מ ורבנן לענין אי שרי להטיל בו מים אחר יש לומר דעד כאן לא פליגי רק בבע"מ קבוע דמוכח להדיא שם דאף בבע"מ קבוע איסר ר"מ אבל בבע"מ עובר אפילו רבנן מודו דאסור ולפי"ז בכור שאחזו דם דפליגי בו ר"מ ורבנן ע"כ צ"ל דהיינו וודאי בע"מ קבוע ולפי"ז וודאי א"א לומר דרבנן מתירין אף בענין שיוכל להתרפאות ע"י הקזה במקום שאינו עושה בו מום דזה וודאי לא הוה רק מום עובר אנא וודאי צ"ל דהיינו בענין שאם לא יקיזו לו במקום שעושה בו מום ימות ובזה י"ל דה"ל מום קבוע כיון שא"א שיתרפא מזה רק ע"י מים ולפי"ז הא דר"מ אוסר היינו רק להקיז כשאינו רוצה לשוחטו אבל לשוחטו מודה דמותר וקושיית התוס' (שם ל"ד א') ד"ה אילימא דלשחטיה על המום דאחוזת הדם לפי ענ"ד אינו קושיא כמו"ש ומה שכתבו התוס' שם בתי' הא' דמדרבנן אסור לשוחטו משום דנראה כתם אינו נראה לפי ענ"ד דא"כ אין שרי לעשות בו מום לרבנן מיהו י"ל ג"כ כמו"ש התוס' שם בתי' הב' וכמו"ש הרא"ש שם דמאן דמתיר אף בבע"מ עובר מתיר ונ"ל דלרבנן דר"ש (זבחים קי"ב ב') דס"ל דבעל מום עובר אינו עובר על שחיטתו בחוץ כלום מסתברא דהכי נמי הדין כן לענין הטלת מום ורק לר"ש דס"ל שם דהוה בל"ת יש לדון בענין זה ולפי"ז י"ל דאחוזת הדם אף בענין שא"א שיתרפא רק ע"י הקזה במקום שעושה בו מום ל"ה רק מום עובר מיהו אף לפי"ז אין לומר דרבנן מתירין להקיז אף במקום שעושה בו מום אף בענין שיכול להתרפאות ע"י הקזה במקום שאין עושה בו מום דמדרבנן וודאי אסור להטיל מום קבוע בבע"מ עובר כמו"ש הרא"ש שם עוד איתא בבכורות שם פלוגתא דר' יהודה ור"ש בענין הטלת מום בענין שאינו מתכוין ובענין אם רשאי לשחוט אותו על אותו המום ואין כאן מקום ביתורם בעו במערבא המטיל מום בתמורת בכור ומעשר שוינן קרבין מהו (תמורה כ"א א') וע"ש נידון תשיעי של מעשר בהמה ועי' בסוף סדר בחוקותי אין מקדישן ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח איזה הוא עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה כו' (עבודת כוכבים י"ג ב') ואע"ג דעיקור דעבודת כוכבים היינו מנשר פרסיתיה הכא שאני משום בזיון קדשים (גמ' שם ונשחטי' משחט אתי בהו לידי תקלה ולשוויה גיסטרא אמר אביי אמר קרא ונתצתם גו' לא תעשון כן לה' אלהיכם רבא אמר מפני שנראה כמטיל מים בקדשים נראה מים מעליא הוא ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ולהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג דלא חזי להקרבה אסר בע"מ נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי (שם) ובביאור כ"ז שיטה א) היא שיטת רש"י דבקדשי בדק הבית איירי דגזרה קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח אבל קדשי מזבח והי דאינו חייב עליהם משום שחוטי חוץ כמוש"ל פרשה י"ז פסוק ג' ע"ש מ"מ להטיל בהם מום אסיר מה"ת אתו בזמן שבהמ"ק קיים שיטה ב) היא שיטת התוס' שם ובמס' (זבחים נ"ט א' ב') ובמס' (בכורות ל"ג ב') ד"ה בע"מ דאף קדושת מזבח דבזמה"ז נהי' דקדושה חלה עליהם לאוסרן בהנאה להדיוט מ"מ מן התורה מותר לאבדם ולעשות בהם מום כיון דאינם ראויין למזבח לא עכשיו ולא בשעת הקדשן וצ"ל דמ"מ מה שאינם ראויין למזבח לא חשיבא מום לפדות עי"ז דהכא משמע להדיא דנא מצי למפרקינהו בלא מום ולפי"ז בכור לזמה"ז אע"ג דוודאי אסור לשוחטו מה"ת בלא מום כמו"ש כל הפוסקים בזולת הרמב"ם ואם שחטו בלא מום אסור מה"ת בהנאה כדין קדשים שנשחטו בזמה"ז דאע"ג דאינו עובר עליהן משום שחוטי חוץ מ"מ פשוט דאסורין בהנאה כמוש"ל פ' י"ז פסוק ג' ואין חילוק בין קדשים דצריכי פדיון במומן לבכור דא"צ פדיון במומו מ"ו לעשות בו מום ולשוחטו אח"כ מותר מה"ת ומ"מ מדרבנן אף לגרום לו מום אסור ואם גרם לו מום אסו לשוחטו עליו כדאיתא (בכורות ל"ד א') ומשמע להדיא דהיינו אף בזמה"ז ונראה ברור אי ענ"ד דאף בספק בכור אין להקל כלל בזה

(כב) או חרוץ. ריס של עיניו שניקב פגם ושנסדק שפתו שניקבה שנפגמה ושנסדקה כו' (ת"כ) ופי' חרוץ הוא מלשין חריץ ויש לתמוה דהא במס' (בכורות מ' א') איתא דלחכמים בעינן חרוץ דומיא דשבור מה שבור במקום עצם אף חרוץ במקום עצם ונ"ל דהיינו בלא נחרץ מעבר לעבר אבל נחרץ מעבר לעבר לכו"ע הוה חרוץ אף שלא במקום עצם הא דתנן במקום עצם בכ"ע הוה מום היינו בניכר מבחוץ כמוש"ל בפרשה כ"א פסוק כ"א והיינו בידו ברגלו אבל נשרה צלע מהגוף ל"ה מום ת"כ ותוספתא ולקמן פסוק כ"ד יתבאר דין מחוסר אבר מבפנים ונ"ל ברור דאף חרוץ במקום עצם דווקא אחר ששהה זמן מרובה דשוב וודאי לא יתרפא אבל כ"ז שאפשר שיתרפא ולא יהיה וכר לא הוה רק מום עובר ואף שא"א שיתרפא רק ע"י רפואות ה"ל מום