באר היטב (עה"ת) רעג

מצוה מיהו מהגמ' שם משמע להדיא דטעמא דאשתו גדולה אינו משום מת מצוה: שם לאמו כתב הרמב"ם מהת"כ אפי' שנעשית חללה : שם לאביו ולבנו ולבתו ולאחיו אפילו ממזרים (יבמות כ"ב א') במשנה עפ"י ביאור הגמ' חוץ מבנו ובתו ואחיו הבאין מן השפחה וכותית (יבמות כ"ב א') דהנולד משפחה וכותית אינו מיוחס אחר אביו אלא הרי הוא כמוה (שם כ"ב א' ב') אחיו ואחותו היינו מאביו מפורש בת"כ ומוכח להדיא מ"ק כ' ב' אינו מטמא לנפלים רמב"ם ורא"ש מהת"כ ומוכח להדיא מהגמ' דשבת קל"ו א' עפ"י הגמ' דמ"ק כ"ג דהיכא דליכא אבילות ליכא טומאה ויובא ג"כ להלן תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל (שבת קל"ה ב') יום שלשים רע"ק מספקא לי' אי כשלפניו או כלאחריו ות"ק דרע"ק פשיטא ליה דכשלפניו (בכורות מ"ט א') ומודה רשב"ג בקים לי' שכלו חדשיו דל"ח נפל (שבת קל"ו א') בגמ' שם מבעי' להו להש"ס אי פליגי רבנן עלי' דרשב"ג או לא ואפשט דפליגי ועי' תוס' שם דרשב"ג תרתי קאמר דאפילו בידוע שהוא בן ח' כששהה ל' יום יצא מכלל נפל דהאי בר שבעה הוא ואשתהי כמו שיתבאר בזה וחכמים ס"ל דלבן ח' לא מהני ל' יום ועמ"ש בספר שמות פרשה י"ב פסוק ג' ובסתם וולדות ס"ל דלא אזלינן בתר רוב וולדות דל"ה נפלים עד שישהה שלשים יום וחכמים ס"ל דאזלינן בתר רוב וולדות ובספרי עוד"ד הארכתי קצת בזה תו איתא בגמ' שבת שם אמר אביי נפל מן הגג או אכלו ארי ד"ה חי הוא כי פליגי שפיהק ומת מ"ס חי הוא ומ"ס מת הוא למאי נ"מ לפטור את אשתו מן היבום ונ"ל דרבותא קאמר דאף דאפשר בחליצה ואיכא חזקת איסור מ"מ אמרינן דחי הוא וכ"ש לענין טומאת כהן ור"פ ור"ה ברי' דר"י ס"ל דכשפיהק ומת ד"ה מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי ע"ש איזה הוא בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימניו מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא, ואשתהויי הוא דאשתהי (יבמות פ' ב') ומפרשינן שם דהיינו כרשב"ג וכמוש"ל

(ג) ולאחותו גו' ת"ר אחותו ארוסה ר"מ ור"י אומרים מטמא לה ר' יוסי ור"ש אומרין אינו מטמא לה אנוסה ומפותה ד"ה אינו מטמא לה מוכת עץ אינו מטמא לה דברי ר"ש שהיה רש"א א כו' שאינה ראויה לכ"ג אינו מטמא לה ובוגרת מטמא לה דברי כל אדם (יבמות ס' א') ארוסה שנתגרשה מטמא לה (שם) ונמצא שנמנו בזה שבעה מתים 1 אשתו 2 אמו 3 אביו 4 בנו 5 בתו 6 אחיו 7 אחותו עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכ"ד כו' אין קורעין עליו כו (שמחות פ"ב מ"א) איזה הוא מאבד עצמו דעת כו' זה שאמר הריני עולה לראש גג כו' ואפיל א"ע ואמות ורואין אותו שעלה כו' ונפל ומת שם ה"ב מעשה בבנו של גורגוס בלוד שברח מבית הספר והראה לו אביו באזנו ונתיירא מאביו והלך ואבד עצמו בבור ושאלו את רע"ק ואמו אין מונעין ממנו דבר שם הלכה ד' מכאן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד או ישתוק שם ה"ו הרוגי ב"ד אין מתאבלין עליהן נתבאר לעיל בסדר קדושים כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין עמו בכל דבר שם ה"י ת"ר כל האמור בפ' כהנים שכהן מטמא להן אבל מתאבל עליהם כו' (מ"ק כ' ב') ומשמע מזה להדיא דכל הני דאין מתאבלין עליהן אין מטמאין להן וכן נראה מצד הסברא בלי ספק והובא ביו"ד סי' שע"ג ס"ח:

שם. לה יטמא עד מתי מטמא להם רמ"א כל אותו היום רש"א ג' ימים רי"א משום ר"ט עד שיסתם הגולל (שמחות פ"ד) והובא ביו"ד שם תניא רי"א לה מטמא ואינו מטמא לאברים שאינו מטמא על אבר מן החי של אביו כלומר אפילו של אביו אבל מטמא הוא לאבר מן המת של אביו נזיר מ"ג ב') תו איתא שם בשם ר"א ב"י לה מטמא ואינו מטמא לאברים פרט לכזית מן המת כו' יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בנינה ולרוב מנינה כתיב ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת כו' תו איתא שם ברייתא מעשה שמת אביו של ר' יצחק וי"ג של ר' צדוק הכהן בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר ג"ש ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים שעמו פי' שהי' רוצה ליקחו מקברו ולקברו בקברי אבותיו ואמרו לו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ומקמי כל הני מייתי ברייתא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאברי' לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה וע"כ ס"ל להאי תנא דעכ"פ מטמא לחסר משהו ומוקמינן שם כר"י אר"ח אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ"ט א"ק לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ומפרשינן שם דס"ל כברייתא דר' יצחק או ר' צדוק הכהן הנ"ל וכתב הרא"ש דהא דאינו מטמא לחסר היינו אף כשהחסרון מונח אצלו וכתב בשו"ע ע יו"ד סי' שע"ג די"א דהרוג אינו מטמא לו דמקרי חסר וכן משמע שם בסוגיא כתב הר הרמב"ן דהא דאינו מטמא לחסר היינו רק בנחסר בשעת מותו או לאח"כ אבל אם חסר ממנו אבר בחייו מטמא לו לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל רעק"א חובה (זבחים ק' א' סוטה ג' א') ואיתא שם מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ערה"פ ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בע"כ והיינו דלא כתנאי דס"ל דאונן אינו מביא ק"פ הבאתי ריש סדר ויקרא ובמס' (זבחים שם) מוקי לה קודם חצות אבל לאחר חצות נדחה מצות טומאה מפני ק"פ וע"ש וכתבו הפוסקים מהספרא והובא ביו"ד סי' שע"ג דמצוה דטומאה לרע"ק חלה ג"כ אאשה דאשה ג"כ מחוייבת ליטמא לקרובי' ופשוט הוא דנוהגת ג"כ בכל ישראל כתב הרמב"ן דמטמא ונוגע במת שלו בין לצורך בין שלא לצורך והובא ביו"ד שם דלפי"ז כהן מטמא למתו בשבת לשומרו וכה"ג והתוס' (פסחים ט' א') סוד"ה בשפחתו כתבו בפשיטות דשלא לצורך המת אינו מטמא ונ"ל לברור דהיינו רק בענין דשם דלא בא רק לראות אם זכר אם נקבה לענין טומאת אמו אבל כשבא לטמאות לשם המת דזהו כבודו מותר בכ"ע ומ"ש בש"ע יו"ד בשם תוס' משנ"ץ שאינו מותר לטמאות רק לצורך קבורה אינו נראה כלל לפי ענ"ד מההיא עובדא דיוסף הכהן הנ"ל: