באר היטב (עה"ת) רעב

למת טמא שבעה כאן שלא בחיבורין פי' דבזה השני טמא רק טומאת ערב אמר להו רבא לאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי בר"נ הכי אמר ר"נ ספק טומאה ברה"ר התיר להם ע"ש וכתבו התוס' דרבא ג"כ מודה דטומאה בחיבורין דאורייתא טומאת שבעה אלא דסבר דיוסי בן יועזר לא איירי בהכי ובמס' נזיר שם אהא דמתרץ שם אביי כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין כנ"ל מקשינן וטומאה בחיבורין דאורייתא הא אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא כו' ומשני כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ביאור קושיא זו נראה כמו"ש המ"ל בפ"ה מהל' טומאת מת דס"ל דאין לחלק לענין חיוב טומאה שניה בין שהיתה בעודו מחובר למת ללא היה מחובר למת רק אם נאמר דבעודו מחובר למת מטמא לאדם הנוגע בו טומאת שבעה משא"כ כשפירש דאז אינו מטמא אלא טומאת ערב והלכך כשפירש מטומאה ראשונה כשנוגע בשני איכא תוספת טומאה דהא טומאה בחיבורין חמורה טפי ובביאור התירוץ שבזה לפי"ד התוס' דמס' עבודת כוכבים שם כתב המ"ל שם דאף המתרץ ס"ל דאין לחלק לענין חיוב טומאה שניה בין בחיבורין לשלא בחיבורין רק ע"י סברא הנ"ל אלא דה"ק דהא דאמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים היינו בשלישי שנוגע במת בחיבורין ד"מ ראובן שמעון לוי דאף ראובן שהוא שלישי למת טמא טומאת שבעה מדרבנן ודברי תימא הן לפי ענ"ד ע"כ נראה עיקר כשיטת הרמב"ם דהשני למת ג"כ אינו טמא מה"ת רק טומאת ערב ואביי דמתרץ כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת לא ס"ל כסברת המקשה שהבאתי מקודם אלא דאף דטומאה בחיבורין ל"ה מה"ת לטומאת שבעה מ"מ כשפירש מן הטומאה כי הדר נגע במת שנית דמשוי ליה טומאה בחיבורין איכא תוספת טומאה דהא כ"ז שנוגע במת אינו מתחיל למנות שבעה והא דאמר רבא במס' עבודת כוכבים שם לא תתלו ביה בוקי סריקי בר"נ היינו דלא כהתוס' אלא דבאמת פליג אעיקר חומרא דחיבורין דס"ל דמה"ת ליכא שים חומרא בחיבורין כפשטא דשמעתתא דהכא ועי' תוס' שבת י"ז א' ד"ה ששמע ותוס' ב"מ ק"ה ב' ד"ה על אדם בתוספתא דמס' נזיר איתא שם ג"כ פלוגתא דרע"ק ור"ט דבמס' שמחות שהבאתי מקודם ושם איתא להיפוך רע"ק מחייב ור"ש פוטר ויהיב רע"ק טעמא למלתיה משום טומאה בחיבורין כנ"ל הובא בכסף משנה ספ"ב מהל' אבל וצ"ל לפי"ז דהגהות המעתיקים שלטו שם בזה ויש לעיין מאי מקשינן שם בנזיר וא"א דאורייתא מ"ש הא מצינו רביעית דם ורובע עצמות וחומרא דחרב ה"ה כחלל דתורה היא אצל תרומה וקדשים ואינן תורה לנזיר וצ"ל לפי ענ"ד דהני נמי אף דאינן תורה לנזיר ולטומאת מקדש כנ"ל מ"מ לעושה פסח תורה הן ולפי כ"ז נראה לברור דאין לחוש לטומאה בחיבורין בכהנים דאף באת"ל דהוה מה"ת מ"מ נזיר וכהן שאני כנ"ל הכהנים מותרין להטמאות למת מצוה ויתבאר להלן בדיני כהן גדול דין כבוד הבריות בטומאת כהן עי' יו"ד סי' שע"ב ס"א בהגהה ומקור דין זה ברכות י"ט ב' הבאתי בסדר קדושים בדיני כלאי בגדים ולפי ענ"ד נראה לי להקל בזה אף בטומאה דאורייתא אף בקום ועשה עכ"פ במקום בזיון גמור כמו במת מצוה דהא לא מחלקינן (ברכות שם) בין בזיון דמת לבזיון דחי ולא דמי לכלאים דפושטן אפילו בשוק בכלאים דאורייתא דשאני איסור טומאה שאינו שוה בכל ולא גמרינן מיניה כמו"ש התוס' (שם כ' א') ד"ה שב ואל תעשה שאני ולפי"ז מ"ש התוס' שבועות י"ז א') ד"ה נזיר בקבר כו' שלא היה לו פנאי להשליכו הבאתי לעיל דמשמע דהיינו אף דרך בזיון ודאי אינו נכון דלענין בזיון ודאי לא גרע ממת מצוה ועי' תוס' ב"מ ל' ב' ד"ה אלא לזקן וכ"ש לפי מ"ש מקודם דאין לוקין על טומאה דבזמה"ז משום דה"ל טומאת ספק במס' (יבמות קי"ד ב') איתא בג' מקומות הזהירה תורה הגדולים על הקטנים בשרצים בדם בטומאת כהן ומספקינן שם אי היינו להפרישם או דלא ליספולהו בידים הבאתי בספר שמות פ' י"ב והנה באכילה דשרצים ודם אף בספי להו בידים וכן בטומאה ואת"ל דלהפרישן איירי נ"ל לוודאי דמלקות ליכא בזה רק איסור בעלמא כמו בחצי שיעור לר' יוחנן וכמוש"ל בסדר קדושים בדין איסור הנאה לפי"ד הרמב"ם מיהו בדין הטומאה לטמא בידים י"ל דאיכא חיוב מלקות כמו בדין המקיף את הקטן לרב הונא (נזיר נ"ז ב') ולפי"ז צ"ל דהמטמא את הגדול וודאי לוקה וכן כתב הרמב"ם בהל' אבל פ"ג ה"ה אלא שכתב דהיינו רק כשזה הכהן שנטמא הוא שוגג אבל כשהנטמא מזיד הנטמא לוקה והמטמא עובר משום ולפני עור וכ"כ בדין המלביש את חבירו כלאים והוכרח לפטור כשהנטמא מזיד עפ"י הגמ' דנזיר (מ"ד א') דבנזיר לא עשו מטמא כמיטמא וטומאת כהן ונזיר ילפינן מהדדי כדמוכח מהסוגיא דשם מ"ב ב' שהבאתי לעיל כמו"ש שם ובאמת י"ל דרק במקיף דכתיב לא תקיפו הדין כן אבל במטמא ומלביש כלאים בכ"ע המטמא והמלביש אין עוברין רק משום ולפני עור גו' הש"ך ביו"ד סי' שע"א ס"ק א' הביא בשם הרוקח דאשה מעוברת מכהן מותרת ליכנס לאוהל המת דספק נ' ל ואת"ל בר קיימא ספק נקבה ולפי ענ"ד א"צ לזה דלמ"ד עובר ירך אמו הוא ה"ל כאשה עצמה ולמ"ד עובר לאו יר"א הוא הא אדם מציל על הבלועין (מקוואות פ"ו מ"ח חונין ע"א ב')

(ב) כי אם לשארו גו' שארו זו אשתו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא טמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה יבמות כ"ב ב' צ"ב) וע"ש אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה (שם כ"ט ב') והרמב"ם בפ"ג מהל' אבל כתב דהא דמטמא לאשתו היינו מד"ס והטעם דכיון שהוא יורשה ה"ל כמת מצוה וסברא זו הוזכרה בגמ' (שם פ"ט ב') באשתו קטנה שנשואי' ל"ה רק מדרבנן והתוס' שם הוכיחו דאין זה מת מצוה ממש דהא יש שם ישראלים ועוד דא"כ כהן גדול ונזיר יטמאו לנשותיהן דהא גם הם טמאין למת מצוה אלא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אף בקום ועשה בדבר הדומה כי הכא דדמיא למת