באר היטב (עה"ת) רס

חישב אח"כ לאכילה חייב (סוטה מ"ג ב' ובירושלמי במס' ערלה שם) ופשוט הוא דהיינו בין לערלה בין לרבעי וכתב הרא"ש דפשוט הוא דמונין לה משעת נטיעה ואם לא חישב עד סוף שנה שלישית שוב אינו נוהג בו דין רבעי דאין רבעי בלא ערלה ירושלמי והובא בפוסקים עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אעפ"י שלא כבשו חייב (ערלה פ"א מ"ב) ואיתא בירושלמי דאף מה שנטעו העובדי כוכבים אחר שבאו ישראל חייב ומשמע להדיא דהיינו אף מה שנטעו עובדי כוכבים קודם שנכבשו הנוטע לרבים חייב ר' יהודה פוטר הנוטע ברה"ר והעובד כוכבים שנטע והגזלן שנטע והנוטע בספינה והעולה מאליו חי"ב בערלה (שם) עובד כוכבים שנטע היינו אפילו בשלו שקנה כדמוכח (ערלה פ"ג מ"ט) וכן הוא בפוסקים ומשמע דבא"י אסור מן התורה הנוטע בספינה (במס' מנחות פ"ד) מחלקינן בין ספינה של חרם לשל עץ לענין בכורים ומשמע דהיינו באינה נקובה ובירושלמי איתא הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני ששרשים מפעפעין אותו ר' יונה מפיק לשנא כ"ח עומד בפני השרשים בתמי' ר' ירמי' בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל האילן כנקוב אצל זרעים ולא אפשט ומוכח מכאן כשיטת התוס' (גיטין ז' ב' מנחות פ"ד) שהבאתי בסדר שמיני פרשה י"א דכלי חרס בעי נקיבה לזרעים עלו מאליהן בירושלמי מחלק בין ישוב לחורשין פי' יער וכה"ג דבחורשין פטורה מערלה וה"מ כשאינה עושה כדי טפילתה (שם) הבריכה שנה אחר שנה פי' כמה פעמים בכמה שנים ונפסקה מינה משעה שנפסקה (ערלה פ"א מ"ה) אבל בלא נפסקה אף שההברכה נשרשה בארץ מ"מ הכל הולך אחר עיקר האילן סיפוק הגפנים פי' שמרכיב ענף של אילן אחד באינן אחר בלי הפסק אותו הענף מאביו וסיפוק ע"ג סיפוק אע"פ שהבריכן בארץ מותר רמ"א מקום שכחה יפה מותר מקום שכחה רע אסור (שם) ויתבאר להלן א"ר אבהו ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה ואין בה דין ערלה (סוטה מ"ג ב') ובביאור זה הבינו התוס' (מנחות ס"ט ב') בתחילת דבריהם דהיינו שהרכיב יחור שנקצץ מילדה בזקנה דכיון שנתאחה עם הזקנה דינו כדין הזקנה דאם כבר עברו על הזקנה שני ערלה מותר גם היחור מיד לענין הפירות שיוציא אח"כ ואם עדן לא עברו שני ערלה גם על זו שההרכבה נעשה בה יהי' היחור מותר כשיעברו שני ערלה על זו שההרכבה נעשה בה כמו שהוכיחו התוס' מנחות שם והקשו שם דכיון שהיחור שהרכיבו כבר נקצץ מאביו וא"א שיתחשבו לו שני ערלה מצד אביו א"כ מה לי ילדה מה לי זקנה וע"ש מה שתירצו בזה ולפי ענ"ד פשוט הוא דלשון שסבכה אינו לשון הרכבה דהיינו ביחור שנקצץ אלא היינו הרכבה מיחור שלא נקצץ דהיינו סיפוק שהבאתי לעיל אלא דלפי"ז קשיא טובא דמלשון בטלה ילדה בזקנה משמע להדיא דגוף ועיקר הילדה ג"כ נעשה היתר מערלה שהי' עלי' מקודם וזה וודאי תמוה ואף אותו היחור שהרכיבו ג"כ קשה למה נטיל אותו להזקנה שנסבך עמה ולא להילדה אשר לוקח ממנה ולא נקצץ ממנה ע"כ נראה לברור כמו"ש התוס' מנחות שם דהיינו הך שהובא בירושלמי וזה לשון הירושלמי ע"ז כו' ילדה שסיפקה לזקנה טהרה הילדה ר' לעזר אר"ח בר בא מתניתא אמרה כן סיפוק גפנים כו' אעפ"י שהבריכן בארץ מותר פי' דה"ל ג"כ ילדה בזקנה שהרי ע"י ההברכה נעשית ילדה ומ"מ מותרת וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקנה פי' דמקשינן מה ראיה ממתניתין הא הכא אף שסיפק הילדה להזקנה בשעת נטיעת הילדה בארץ אחרי שנקצצה ממקום אחר מ"מ הא יש לחוש שמא השרישה הילדה מקודם שתתאחה עם הזקנה ואין זה דומה לסיפוק דמתניתין שהיחור שהורכב לא נפסק מאביו הזקן ר' חנינא כו' דר"י היא דר' יהודה אמר מתאחה הוא עד שלא תשריש וה"ל עיקר הילדה כסיפוק שהרכיבו ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהם ממש פי' דאף שהשרישה מקודם מ"מ כיון שנתאחתה אח"כ עם הזקנה מתבטלין השרשים ובטלה הילדה בזקנה ונ"ל לברור דאף ר' יוסי בשם ר' יוחנן לא ס"ל הכי רק בכה"ג שהשרשים עדיין הם רכין ואין בהם ממש בשעה שהיא מתאחית עם הזקנה דבכה"ג השרשין מתבטלין ועיקר גדילתה הוא מהזקנה והיינו נמי ילדה שסבכה בזקנה דבבלי סוטה שם והשתא א"ש לשון ילדה שסבכה לזקנה משום דהשתא הוא אילן בפ"ע והיא ילדה מצד עצמה אבל ילדה שמושרשת מכבר וגדלה מעצמה שסיבכה לזקנה לא מבעי' שעיקר האילן לא נטהר אלא אף אותו היחור עצמו בתר אביו שדינן לי' כיון שלא נקצץ ממנו ולפי"ז הא דסיפוק גפנים מותר היינו רק בשניהם זקנים אבל בסיפוק דילדה לזקנה אף אותו היחור של הילדה שסיפק בו לא הותר ולפי"ז הא דר"מ מחמיר במקום שכחו רע לאו היינו בסיפוק גרידא אלא אסיפוק שהבריכו בארץ קאי דבכה"ג אסור במקום שכחה רע אעפ"י שלא נפסק היחור מאביו והא דלא פליג אהא דהבריכן שנה שנה דלעיל היינו משום דהירושלמי מפרש דבמקום שכחה רע העלין נוטין ופונין לעיקר האילן אבל במקום יפה העלין פונין מן העיקר מפני שכח הצמיחה מתפשט מהעיקר להלאה ואמרו ע"ד משל ומליצה ד"ח וחידותם לסימנא דמאן דאכיל דלאו דילי' בעית לאסתכולי באפי מרי' וזה א"א לברר רק בסיפוק שהבריכו באמצע ואף דשם בירושלמי מפרשינן פלוגתייהו דר"מ וחכמים בנשרו העלין מ"מ ל"ח לכך רק בסיפוק שהרכיבו דלפעמים הוא כך ולפעמים כך אבל בסתם הברכה ל"ח כלל לכך דמסתברא דעיקר גידולו הוא מהאילן שנלקח ממנו עכ"פ מוכח בבירור מכל הנ"ל דהמבריך מאילן זקן כ"ז שלא נפסקה ההברכה אין בה משום ערלה וכן יחור שקצצו בין מזקנה בין מילדה והרכיבו בזקנה אין בו דין ערלה כלל ואם הרכיבו בילדה עולה לרגלה ונעשה היתר מערלה בכלות שנות ערלה להאילן שההרכבה נעשתה בו כמו"ש התוס' מנחות שם וזה נלמד בק"ו מהא דילדה שסיבכה בזקנה לפי' הנ"ל ויש בזה חומרא גדולה דבמס' ר"ה ט' ב' איתא ת"ר אחד הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב כו' שלשים יום