באר היטב (עה"ת) ריד

להדיא דבלא נמצא כלל ג"כ מותרת ובטעמא דמלתא י"ל בדוחק דזה הוה חזרה מהוסת ואע"ג דבעלמא בעינן חזרה דג"פ לוסת קבוע הכא סגי בעקירה דחד זמנא משום ספק דמן הצדדין ולכך תני בידוע שמן הצדדין משום דעיקר ההיתר הוא משום זה ואין זה נראה כלל דנהי דע"י הג' אנשים הוחזקה ג"כ לשפופרת מ"מ איני נראה לומר דזה יהיה חזרה אנשים וכ"ש לאותו בעל עצמו הא למה זה דומה לנגח שור חמיר וגמל דהוחזק לכל המינים ואח"כ ראה מין אחר ולא נגחו דוודאי ל"ה חזרה לשור חמור גמל ומלשון הברייתא משמע להדיא דבלא נמצא כלל מותרת גם להשלישי עצמו כמו בנמצא מן הצדדין ועוד דלפי"ז בלא נמצא כלל אסורה אח"כ כשחזרה וראתה בשעת תשמיש ומלשון הברייתא משמע דהדין כמי בנמצא מן הצדדין דבזה נראה דוודאי אינה אסורה אף ברואה והולכת אח"כ בשעת תשמיש וכל דברי הס"ט בזה לפי ענ"ד בלתי נכונים כלל ע"כ נ"ע לפי ענ"ד דכשלא נמצא כלל ג"כ מוכח דהדם שרואה בשעת תשמיש היינו מן הצדדין והטעם דבמן הצדדין יש חילוק בין שפופרת לבעל שהאצבע נכנס בחורין וסדקין אבל לענין דם המקור אין חילוק נ"ל להוכיח לפי ענ"ד מהכא כמוש"ל בספרי עיד"ד (שם ט"ז א') דאין מטבע התשמיש להזיל הדם ועמש"ש י"א א' ד"ה מגו דבעי' כו' ושם ב' ד"ה ב"נ לא יבעול וישנה הא דצריכה שפופרת ולא סגי לה במכחול ומוך גרידא כתבו מפני דבלא"ה יתלכלך ראש המכחול מדם הצדדין ונ"ל הסבה לזה משים דכותלי בית הרחם מסוגרין ונוגעין זה בזה וכשהיא תוחבת מכחול הרי במקום המכחול כותלי ביהר"ח מרוחקין זה מזה ולמעלה ממנו המה מסוגרין ונוגעין עדיין זב"ז ונמצא שכותלי בה"ר מונחים על עובי וראש המכחול ויכול להמצא עליו דם הצדדין ולכך מכנסת השפופרת תחילה ואח"כ תוחבת המכחול עם המוך ועפי"ז כתב בס"ט דאם בדקה במכחול לבדו ומצאה מן הצדדין ה"נ דמותרת ולפי מ"ש מקודם מותרת גם בלא מצאה כלום בענין טומאת האשה ע"י הדם שמוצאת ע"י בדיקה מן הצדדין ושמוצאת ע"י תשמיש לשון בידוע שמן הצדדין הוא משמע להדיא לטהר והח"ד כתב להחמיר אף בהדם שנמצא מן הצדדין ע"י בדיקה ועי' מזה בס"ט ומ"ש בספרי עוד"ד שפופרת אפגורי מפגרא לה א"ש בשפופרת של אבר ופי' רצוף לתוכה (שם) א"ל ר"ל לר"י ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון א"ל לפי שאין כל האצבעות שוות (שם) פי' למה תתגרש מן הראשון תבדוק ותהיה מותרת לראשון ובביאור התי' שבזה כתבו התוס' דמפירש"י משמע דלפי התי' ל"מ בדיקה לראשון וסברא גדולה יש בזה דרק ע"י ג' אנשים הוחזקה להיות רואה אף ע"י שפופרת אם הוא מהמקור ולכך כי לא נמצא ע"ר בידוע שמן הצדדין הוא אבל מקמי הכי אף שמצאה על הצדדין אמרינן דע"י השפופרת ראתה מן הצדדין וע"י הבעל רואה מהמקור והתוס' כתבו דבדיקה וודאי מהניא אף לבעל ראשון והטעם נ"ל דצ"ל דקים להו לרבנן דהשפופרת והמכחול מעוררין דם המקור ככל האצבעות אלא דמשום דלא כל האצבעות שוין מותרת לשני ולשלישי בלא בדיקה ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי לפי שאין כל הכחות שוות (שם) והא דלא קשיא להו אשני נ"ל משום דכל כמה דלא הוחזקה לשני בג"פ אמרינן שבמקרה בעלמא ראתה בשעת תשמיש ועי' תוס' אם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה (שם) נ"ל דהיינו מכה בבית החיצון ואפשר לידע הדבר בבירור ויתבאר עוד אח"ז ובאיזו מכה אמרו אי צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם עמש"ל (שם ט"ז א') בענין רואה מחמת מכה ולענין דידן יש להקל יותר מלענין טומאה דהכא מ"מ יש ספק קצת שמא לא תראה מיהו כיון דאפשר לברר נראה דצריכה לברר אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה (שם) אם יש לה וסת תולה בוסתה (שם) פי' הרמב"ם והרשב"א דאם ראיה אחת היתה בשעת וסתה אינה מן המנין דג' ראיות וכ"ש אם כולן היו בשעת וסתה ורש"י לא פי' כן ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא דברי רבי רשב"ג אומר דם מכה הבא מן המקור טמא ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור מאי בינייהו אמר עולא מקור מקומו טמא א"ב (שם) בביאור זה עמ"ש בסדר מצורע בענין רואה דם מחמת המכה ההיא דאתיא לקמיה דרבי א"ל לאבדין זיל בעתה אזל בעתה ונפל ממנה חררת דם א"ר נתרפאה זאת ההיא דאתיא לקמיה דמר שמואל א"ל לר"ד ב"י זיל בעתה אזל בעתה ולא נפל ממנה ולא מידי א"ש זו ממלאה ונופצת היא וכל הממלאה ונופצת אין לה תקנה נ"ל דהיינו דאין לה תקנה ע"י הבעתה פעם שני אבל לענין דלא כל האצבעות שוות ולא כל הכחות שוות ולענין דין הבדיקה ה"ה כרואה ע"י חררת דם והח"ד האריך בזה ואין דבריו נראין לפי ענ"ד ההיא דאתיא לקמיה דר' יוחנן דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הות קא חזיא דמא אמר לה שמא דימת עירך עלתה ביך לכי והבעלי לו ע"ג הנהר (שם) נ"ל פי' שנאת שונאך עלה בלבך כלומר אהבת אהובך עולה בלבך ורואה ע"י החימוד ולכך תבעל על גב הנהר ורש"י פי' קנאת שונאיך שמתקנאות ביך בחיבה שבינך לבעלך והיינו ג"כ שרואה מחמת חימוד הראב"ד הובא ביו"ד סי' קפ"ט ס"ג הוכיח מכאן שאם קבעה וסת לשעות ולא לימים חוששת לאותה השעה וא"י ראיה זו וכבר כתבתי מזה בתחילת זה הענין בהערה א'

(כא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך. מוכח מכל הא דבעינן למימר קמן דאין זה שריפה אלא העברה גרידא כמו"ש רש"י (סנהדרין ס"ד ב') ד"ה שרגא דלבני ופלוגתא דתנאי שם במולך אי היינו עבודת כוכבים או רק חוק היא להם והתורה הקפידה על חוק זה בסקילה רש"י (שם ס"ד א') ד"ה שלא למולך הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש מסר למולך ולא העביר באש העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש (שם ס"ד א') במשנה אמר רב אחא בריה דרבא העביר כל זרעו