באר היטב (עה"ת) רה

ור"י אמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה (שם י"א א') בקצת שינוי לשון ומשמע דר"י לא פליג ארשב"ל בהא דאשה קובעת לה וסת בימי זיבתה וכן דעת התוס' (שם ל"ט א') ד"ה ר"ה פי' ימי נדתה אינו דומה לפי' ימי זיבתה דימי נדתה היינו כשהיא בתוך ז' ליום שנעשה בו תחילת נדה ופי' ימי זיבתה היינו י"א ימים שבין נדה לנדה כמו"ש התוס' (שם ל"ט א') וכמו"ש מקודם ופרכינן (שם י"א א') לר"י א"כ כל אשה תבדוק בתוך ימי נדתה דלמא קבעה לה וסת ובמתניתין שם איתא דנדה א"צ בדיקה ומשנינן א"ל ר"י כי קאמינא אנא היכא דחזיתא ממעין סתום אבל היכא דחזיתא ממעין פתוח לא אמרי ופי' רש"י דמעין סתום היינו כדמפרשינן (שם ל"ט) דחזיא ריש ירחא וריש ירחא וכ"ה בירחא וריש ירחא דהוה ראי' בתרייתא בימי נדתה ומ"מ מהניא לקביעות וסתה דהא דאקדמה וחזיא דמי יתירי הוא דאתוספי בה וצ"ע אי חוששת ג"כ לראיה דכ"ה בירחא והח"ד הביא בסי' קפ"ד בשם בעה"נ דחוששת והס"ד דמקשה לר"י צ"ל דמפרש כגון דחזיא ריש ירחא וה' בירחא תלתא זמני ואפ"ה קבעה לה וסת לחודש הרביעי בחמשה לירחא כשלא ראתה בריש ירחא והכי מפרש שם ר"פ מילתיה דר' יוחנן לפי' התוס' דשם שנ"ע בזה ואיתא שם בגמ' ל"ט ב' לפי' התוס' דלפי"ז צ"ל דבוסת ההפלגה כ"ב מכ"ב מנינן כר"פ (שם ל"ט ב') כמו שהבאתי מקודם דאל"כ כיון של ראתה בחודש הרביעי בריש ירחא לא הוי לה לחוש לחמשה בירחא כמו"ש התוס' ומסקינן שם לר"ה בריה דר"י כדמתרצינן כנ"ל ולפי"ז ה"מ למפרך שם לר"פ ממתניתין דהכא דא"כ נדה תצטרך לבדוק כנ"ל ועי' מזה רש"י ותוס' (שם י"א א') ובביאור הא דאשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה דעת התוס' (שם ל"ט א') ד"ה ר"ה ב"ח דהיינו קובעת לה וסת ע"י ראיה ג"פ בימי זיבתה דהיינו בי"א ימים שבין נדה לנדה כנ"ל ופליג אדר"ה ב"ח א"ש דשם ורש"י פי' בהס"ד כגון שראתה בר"ח וט"ו לחודש בר"ח וט"ו לחודש ובחודש השלישי לא ראתה בר"ח רק בט"ו לחודש דבכה"ג מצטרפי שתי הראיות הראשונות להשלישית לקביעות וסת ולא פליגי אדר"ה ב"ח א"ש ויותר נראה לי כמו"ש הרשב"א הובא בב"י בטור יו"ד סי' קפ"ט דענין קביעות וסת בימי זיבתה גם לפי המסקנא איירי בכה"ג דקביעות וסת בימי נדתה דהיינו דחזיא ריש ירחא וריש ירחא וכ' בירחא וריש ירחא דאע"ג דראיה האחרונה בתוך ימי זיבתה קיימא מ"מ קבעה לה וסת היתה למודה להיות רואה בהפלגה קבועה ושנתה פ"א להפלגה יותר קרובה דצריכה לחוש להפלגה ראשונה כיון שלא נעקר רק חד זמנא ד"מ הית' רגילה להיות רואה בהפלג' דשלשי' יום ושנתה פ"א לעשרים יום לר"פ דס"ל בהא דלעיל דכ"ב מכ"ב מנינן וודאי דה"נ מונה מיום השלשים שראתה באחרונה והיינו שחוששת ליום העשירי להראיה החדשה שהיתה לעשרים יום ואע"ג דה"ל בימי זיבתה הא ר"פ ס"ל דחוששת אף בימי זיבתה כנ"ל מיהו לר"ה בריה דר"י דכ"ב מכ"ז מנינן יש לדון בזה הט"ז סי' קפ"ט ס"ק י"ח כתב כהרמ"א שם דבזה מודה ר"ה בריה דר"י דאינה מונה מראיה האחרונה שהיתה לכ' יום אלא מראיה שלפניה שהיתה לשלשים יום דרק התם ס"ל דכ"ב מכ"ז מניא ולא מכ"ב משום דלא ראתה בכ"ב והרחיקה ראייתה משא"כ בזה ולפי"ז את"ל דר"ה בריה דר"י מודה לדינא דר"פ בהא דחוששת לוסתה אף שחל בימי זיבתה י"ל דמה שלא ראתה בשעת וסתה בימי זיבתה ה"ל עקירה והלכך בעשירי לעשרים הראשונים ה"ל עקירה אחת ובעשירי לעשרים השניים ה"ל עקירה שניה דכיון דלא ראתה בעשירי לעשרים הראשונים היה לה לראות בעשירי לעשרים השניים דהייני שלשים לעשרים הראשונים ובעשירי לעשרים השלישיים דהיינו שלשים לעשרים השניים ה"ל עקירה שלישית ולפי"ז כשקבעה לה וסת הפלגה דשלשים יום בפ"א כשראתה אח"כ ליום עשרים ג"כ צריכה לחוש ליום עשירי שלראיה האחרונה כיון דחוששת לפ"א כהט"ז והרמ"א שם רק באת"ל דלר"ה בריה דר"י אינה חוששת כלל לוסת שחל בימי זיבתה נראה דלעולם אינו נעקר בכה"ג וסת דשלשים יום וכל אימת שלא תראה ביום עשרים תחוש ליום שלשים ולפי כ"ז כתב הט"ז שם ס"ק ל"א דאם היה לה וסת קבוע בהפלגה ד"מ מעשרים לעשרים לא ראתה ביום עשרים חוששת ליום מ' דהיינו כ' ליום כ' שהיתה ראויה לראות בו ולא ראתה לא ראתה גם ביום מ' חוששת ליום ס' דעדיין לא נעקר בג"פ אבל דעת הש"ך שם ס"ק ל"א וס"ק מ' דבעינן זה ג"כ לר"ה בריה דר"י מונה השלשים יום מראיה האחרונה כמו שמונה העשרים יום ולפי"ז י"ל דאף שראתה הרבה פעמים מעשרים לעשרים מ"מ לא נעקר וסת דשלשים יום ואם אח"כ לא ראתה ליום עשרים חוששת ליום שלשים שמראיה האחרונה מיהו נראה עיקר לברור דצ"ל דכיון שא"צ לחוש ליום שלשים לראיה שלפני האחרונה דהיינו לעשירי לראיה האחרונה שהיתה ליום עשרים ה"ל ראיה ראשונה דל עשרים יום עקירה דחד זמנא לקביעות הפלגה דשלשים יום וכי ראתה תלתא זמני לעשרים יום נתבטל וסת ההפלגה דשלשים יום ואם לא ראתה אח"כ ליום עשרים אינה חוששת ליום שלשים מראיה האחרונה וזה נראה מוסכם מכל הפוסקים וכדבעינן למימר קמן ולפי"ז נראה דאם קבעה חד זמנא או תרי זמני לראות בהפלגה דשלשים יום ואח"כ ראתה לעשרים יום ג"כ אינה חוששת עוד ליום שלשים כשלא ראתה אח"כ ליום עשרים כמו"ש הש"ך שם והס"ט שם כתב בשם ספר בעה"נ להראב"ד וחידושי הרמב"ן דכל שלא קבעה וסת לעשרים יום חוששת ליום שלשים מראיה האחרונה כשלא ראתה ביום עשרים ויתבאר להלן ולפי כ"ז לפי דעת הש"ך הנ"ל בעיא דר"פ דלעיל אי חוששת בימי זיבתה לוסת שקבעה לה בימי נדתה לפי' התוס' שהבאתי ואפשטא ליה דחוששת וכן הא דס"ל דאף לוסת דחד זמנא ג"כ חוששת כמוש"ל היינו רק לפי דעתו דר"פ דס"ל כמוש"ל דמונה מראיה שלפני האחרונה שהיתה בשעת וסתה אבל לר"ה בריה דר"י לפי"ד הש"ך אין מקום לדין ובעיא זו כיון דצריכה למנות ימי הפלגתה מראיה האחרונה ולפי"ז יש לתמוה לפו"ר דהא מלישנא דדחי ר"ה בריה דר"י להוכחה דר"פ דחוששת בימי זיבתה מהא דהיתה למודה