באר היטב (עה"ת) רד

וקבעה ליום עשרים שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג"פ ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה ג"פ (נדה ס"ג ב') במשנה והובא יבמות ס"ד דהיינו כרשב"ג כנ"ל קבעה שני פ' נעקר בפ"א לרשב"ג (נדה ס"ד א') מימרא דר"פ ותניא כוותיה כמו שיתבאר ומבואר מזה דאף לוסת דחד זימנא חוששת לאיסור תשמיש רש"י ותוס' (שם ס"ד א') ד"ה מיחוש ופשוט הוא עפ"י כל הנ"ל דוסת ההפלגה דחד זמנא לא משכחת לה רק ע"י ב' ראיות והחילוק שבין וסת קבוע לאינו קבוע היינו א) לענין דין דיה שעתה הנ"ל בסדר מצורע דאינה דיה שעתה מדרבנן לענין קדשים כמוש"ש רק בוסת קבוע ב) לענין עקירה כנ"ל ג) למ"ד וסתות דאורייתא ועבר שעת וסתה ולא בדקה טמאה היינו רק בוסת קבוע וכן הא דלמ"ד וסתות דרבנן ועבר זמן וסתה צריכה בדיקה עכ"פ אח"כ כמוש"ל בסדר מצורע היינו רק בוסת קבוע אבל באינו קביע א"צ בדיקה אח"כ טור וב"י בשם הרשב"א ולפכ"ז אשה שאין לה וסת צריכה לחוש לשתי וסתות כמו"ש בשו"ע יו"ד סי' קפ"ט סי"ג בהגהה היינו א) לוסת ההפלגה האחרונה שלה שעבר ב) לוסת ימי החודש של הראיה האחרונה שלה וזו היא עונה בינונית שפירש"י (נדה ט"ו א') ע"ש כמו"ש הש"ך בסי' קפ"ט ס"ק ל' מיהו לפי ענ"ד נ"ל די"ל דמתניתין כמ"ד וסתות דאורייתא כמתניתין (שם ל"ט א') הובא (שם ט"ז א' ושם ט' א') ע"ש והלכך מחמרינן מדרבנן אף בוסת דחד זמנא אבל למ"ד וסתוה דרבנן דהכי קיי"ל י"ל דא"צ לחוש לכלים וכבר הבאתי מזה בסדר מצורע בדיני נדה בבעיא דוסתות דאורייתא או דרבנן עש"ה דא"א לומר כן רק להשיטה הב' דשם ולהלן בדברינו יובא עוד ראי' לזה והא דמשמע (שם ט"ו א') דעונה בינונית באין לה וסת ה"ל כוסת קבוע כפירש"י שם י"ל דבאמת עונה דשם היינו עונה הפחותה שאצלה לפי רגילותה דאז קיימא בספק השקול או בעונה היותר גדולה אצלה דה"ל רובא דראתה ואף לפי"ד הפוסקים דאף למ"ד וסתות דרבנן חוששת לוסת דחד זמנא ג"כ נראה לי דהיינו רק בלא הוחזקה לאשה שאין לה וסת אבל כשכבר הוחזקה שאין לה וסת קבוע י"ל דוודאי שוב א"צ לחוש כלום בדין וסת הפלגה שהיה קבוע ועקרתו בחד זמנא להפלגה יותר רחוקה שצריכה לחוש להפלגה דוסת הקבוע ד"מ היתה רגילה להיות רואה ביום כ"ה לראייתה ועקרה בת"ז לשלשים לראייתה שצריכה לחוש לוסת דהפלגה דשלשים יום מהיכן מתחלת למנות ימי ההפלגה דשלשים יום פלוגתא דאמוראי (נדה ל"ט ב') ר"פ ס"ל דמונה מיום שהיתה ראויה להיות רואה בו דהיינו בד"מ הנ"ל חמשה ימים מקודם ראייתה האחרונה דהיינו שחוששת ליום כ"ה לראיה האחרונה ור"ה בריה דר"י ס"ל דמודה מראיה האחרונה ואיתא שם בקצת שינוי לשון הכי נמי מסתברא פי' כר"ה בריה דר"י דאלת"ה האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשה יומא כו' כי כבשה תרי יומי כי הדרה נקטה כדלקמיה נקטה או כדמעיקרא נקטה ע"כ כדלקמיה נקטה היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין כו' כנ"ל אמר רבי יהודה א"ש ל"ש אלא ט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראייתה דהתם בימי נדתה קאי פי' ולכך קובעת לה וסת ההפלגה בכה"ג אבל ט"ו לראייתה דבימי זיבתה קיימא לא קבעה לה וסת (שם ל"ט א') משום דכיון דבימי זיבתה היא בחזקת מסולקת מדמים אין ראיה מזה שראתה בכה"ג (שם ס"ח ב') ע"ש וצ"ע אי מתניתין דהיתה למודה לא איירי רק בוסת ההפלגה או דאיירי בין בוסת ההפלגה בין בוסת דימי החודש ור"י א"ש קאי אוסת ההפלגה שנכלל במתניתין וכתב הרמב"ן בשם הראב"ד דהיינו רק בי"א ימים שבין נדה לנדה כמ"ש התוס' בזה אבל לאחר י"א ימים אף דקיימא בסז"נ קובעת אר"פ מקבע לא קבעה מיחוש מהו דתחוש לה בביאור זה נראה מפירש"י כמו שהובא בב"י בטור כמו"ש כמה ראשונים דהיינו דתחוש לוסת שנקבע ג"פ בימי זיבתה כמו שחוששת לוסת דחד זמנא שהיה שלא בימי זיבתה אבל נ"ע כמו"ש התוס' דא"א לומר כן דלפי"ז בלתי מתיישב כלל לנכון הוכחה דידיה דבתר הכי אלא הפי' הוא דהיינו מהו שתחוש בימי זיבתה לוסת שנקבע כדינו שלא בימי זיבתה ולפי"ז אם קבעה לה וסת בימי זיבתה נ"ל דל"ה כלום ואינה חוששת לו כלל ועמש"ש ס"ח א' ד"ה נימא ת"ת דר"ה ב"ח א"ש כו' אר"פ נחזי אנן דתנן היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושנתה ליום כ' זו"ז אסורין ואר"י א"ש ל"ש אלא ט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראייתה ושנתה ליום כ"ז לראייתה דכי הדרה ואתו כ"ב מיום שהיתה ראויה להיות רואה בו לפי קביעות הוסת דהיינו חמשה ימים מקמי ראייתה קיימא לה בתוך ימי זיבתה פי' ליום י"ז לראייתה האחרונה וקתני זו"ז אסורין אלמא חיישינן לוסת בימי זיבתה כשנקבע בימי נדתה דסבר ר"פ כ"ב מכ"ב מנינן כנ"ל ודחי ר"ה בריה דר"י דכ"ב מראיה אחרונה מנינן כמוש"ל ובעיא לא אפשטא ולהלן יובא תשלום ביאור זה הענין כבר הבאתי לעיל בסיומא דמתניתין דהיתה למודה כו' שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג"פ אמר ר"פ לא אמרן אלא למקבעה אבל למיחש לה בחד זמנא חיישא מאי קמ"ל תנינא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו כו' זו"ז אסורין אי מהתם ה"א ה"מ היכא דקיימא בתוך ימי נדתה אבל היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה אימא לא קמ"ל והפי' נ"ל לברור דהיינו דר"פ לטעמיה דחוששת לוסת קבוע דג"פ אף כשהגיע אח"כ בימי זיבתה כנ"ל וקמ"ל בזה דאף לוסת דחד זמנא שנעשה שלא בימי זיבתה נמי חוששת אף כשחל בימי זיבתה ופירש"י בזה הוא עפ"י פירושו בהא דר"פ דלעיל ומכאן נראה לי קצת ראיה למ"ש מקודם דלמ"ד וסתות דרבנן אינה חוששת כלל לוסת דחד זמנא שלא כדברי הפוסקים דלפי"ד ה"ל לשנויי דאי מתניתין ה"א דהיינו רק למ"ד וסתות דאורייתא קמ"ל דאפילו לדידן דקי"ל דוסתות דרבנן נמי חוששת אלא צ"ל דלמ"ד וסתות דרבנן פשיטא להו דאינה חוששת לוסת דחד זמנא רשב"ל אמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה