באר היטב (עה"ת) קס

בתי ביצים קטנים כמו שיתבאר שני חבלים דקים כעין גידין הולכין מדופן המקור שלצד פניה מחוברין לבשר מקור המכוסה בשערות מבחוץ כנ"ל שני קרומים או רצועות מחברין המקור מדופנו שלצד אחוריו עם מעי הדקין ושני קרומין או רצועות מחברין המקור עם השלפוחית השתן כל אותן הרציעות והחבלים כמו המקור עצמו עשויין להתכווץ ולהתפשט הרבה למעלה בהמקור כשהיא עומדת היינו בגג המקור יש שני נקבים א' מימינו וא' משמאלו ועליו מבחוץ מחובר לכ"א מהנקבים כמין חבל חלול נקרא מעברות המקור וכ"א מהחבלים החלולים האלו מחובר לאשכול או בית הביצים קטנים שבאותו הצד מהאשה וקצה כ"א מהם תולה לתוך חלל הבטן ויש לכ"א מהן באותן הקצוות כמין ענפים או חיטין המתפשטים סביב קצה החבל כעין פראנז האשכולות או בתי ביצים הנ"ל המה שנים אחת בצדה הימני על הרצועה המחברת המקור לימינה כנ"ל ואחת בצדה השמאלי על הרצועה המחברת המקור לשמאלה כ"א מהן היא כעין חתיכה ארוכה א $ציור בספר$ צאל ועובי חצי צאל ומקומן אצל בשר הבטן שבצדה הימני והשמאלי בין עצם הירך והצלעות בכ"א מהן נמצא מערך עשר עד עשרים ביצים שלפוחיות קטנות מלאות מהות דק וניגר ונקראים ביצים התחלת העיבור היא כך זרע הזכר נכנס לתוך המקור ויוצא ממנו למעלה דרך אותן החבלים החלולים כנ"ל ונופל על איזה מהב' אשכולות הנ"ל ומשקה ומחיה אחת מהביצים שבשם ואותה הביצה מתגדלת קצת וקורעת מעליה קרום האשכול שעליה ונופלת לתוך חלל הבטן בנפילתה מגעת לענפי החבלים החלולים הנ"ל ואותן הענפים קולטין ותופסין אותה הביצה ומחזירין אותה לתוך חלל החבל שאותן הענפים ממנו כאשר יעשה האדם באצבעותיו בכוונה ואומנות נפלאה גדולים מעשי ה' וכותלי החבל הולכין ודוחפין אותה לצד המקור עד שנכנסת להמקור דרך הנקב שבמקור למעלה ששם חיבור אותו החבל החלול משך הזמן מיציאת הביצה מהאשכול עד בואה להמקור הוא מן 8 עד 12 ימים בבואה להמקור הביצה מתדבקת לו עפ"י רוב הדיבוק הוא באמצע גג המקור למעלה כשעומדת ולפעמים שלא באמצע הגג ולפעמים בכותלי המקור ואח"כ נעשה עור הביצה לשליא שהולד בתוכה והולד נוצר ממהות הביצה עצמה וכשמגיע זמנו השליא מתקרעת והולד יוצא וחבל טבורו דבוק למקום דיבוק השליא להמקור ואחר הלידה אותי מקום הדיבוק מתקלף ויוצא ג"כ מה רבו ונפלאו מעשיך ה' ומעתה יש לבאר הנה דבר ברור הוא שהאשה מזרעת בשעת תשמיש כמו שאמרו חז"ל אשה מזרעת כו' אלא שאין לזרע האשה מקום ומקור מיוחד אלא מתמצה מכותל המקור כעין זיעה ויש נשים חולות שסובלות נזילות לחה לבנה שמתמצה ג"כ כנ"ל שלא ע"י תשמיש וזה מיחוש כבד וקשה אצלם ואחרי כל אלה אשובה לדרכי בביאורי הדינים לא הוציא ש"ז טהורין (יבמות ל"ד ב') שניהן אינם רק ראשון לטומאה דלא חמירי מב"ק וכן מוכח להדיא (נדה מ"א ב') דטומאתן שוה אינם טמאין ע"י ביאה דשלא כדרכה אף שהזריע בבין השנים ולא נגעו כלל בש"ז בביה"ח ובבין השנים ודאי ה"ל בלועה מדאין האשה טמאה ע"י דם דבשם משום משא כמוש"ל בדיני נדה מ"מ טמאין משום שכיבה ואין להקשות מאי נ"מ מזה תיפוק ליה דיטמאו כשיפרוש ממנה דא"א שלא ישאר ש"ז שיגעו בה בביה"ח דמ"מ יש נ"מ דמטמאין אף קודם שפירש ממנה אף שעדיין לא יצאה הש"ז לחוץ. שמשה וירדה וטבלה ולא כבדה ביתה כאלו לא טבלה (מקואות פ"ח מ"ד) פי' דטמאה משום פולטת ש"ז דמטמא לה במגע ואין זה משום ודאי דדילמא בהדי דאזלא שדיתיה אלא דמ"מ טמאה מספק עכ"פ ברה"י וא"א לה בלי רה"י ולפי מ"ש מקודם נ"ל דכיבוד הבית צ"ל גם בתוך בין השנים פולטת שכבת זרע מתוך בין השנים אחר הטבילה לשמושה פליגתא דתנאי רבנן ס"ל דמטמאה בפנים היינו בבית החיצון כבחוץ ור"ש ס"ל דיה כבועלה מה בועל אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ אף היא אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ. (נדה מ"א ב') ונ"ל פשוט דמודה ר"ש כשפלטה למקום שתינוקת יושבת ונראה דטמאה כיון דאותו מקום גלוי הוא אצל שרץ כנ"ל ומשמע להדיא בגמ' שם דאף לר"ש מ"מ טמאין משום שכיבה אף בהזריע לתוך בין השנים דהא לא מצינו שום פלוגתא בזה הטבילוה כשהיא שוכבת במטתה ולא נתהפכה אחר טבילתה טהורה דל"ח לפליטה נתהפכה טמאה דא"א לה שלא תפלוט (נדה שם) ולפי כ"ז הא דמשמשת סגי לה בטומאת ערב בו ביום היינו או בכבדה ביתה כנ"ל או בהטבילוה במטתה ולא נתהפכה אבעיא להו אותו מקום שבאשה בלועה היא או בית הסתרים היא ונ"מ לענין טומאת משא כנ"ל בדיני נבלה אביי אמר בלועה היא רבא אמר ביה"ס היא א"ר מנא אמינא לה דתניא ורחצו במים גו' אר"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם לענין נוגע בש"ז הרי כבר נאמר למטה אלא מפני שטומאת ביה"ס היא כו' (נדה מ"ב ב') וזה תמוה לפו"ר דאף לרבא קשיא דהא בבין השנים ודאי דמודה דה"ל בלועה ואף בהזריע בין השנים טמאין משים שכיבה כנ"ל וצ"ל דלרבא א"ש דברייתא נקטה ביה"ס משום דבלא קרא היו טהורין אף בהזריע בבית החיצון לר"ש דס"ל דאינה מטמאה בפנים בפולטת פולטת ש"ז לרבנן רואה היא ולר"ש מבעיא להו (נדה ל"ג א' מ"ב א') אי רואה היא או נוגעת היא למאי נ"מ לסתור ולטמא בכ"ש פי' לסתור הייני אותו היום בסז"נ אי בש"י כנגד יום כמו בזב שרואה קרי שסותר אותו היום לתנאי דהלכתא כוותייהו כמוש"ל בדיני זב עיקר זה מפורש בגמ' (שם ל"ג ב') ומסקינן דרואה הויא וסותרת אף לר"ש ובביאור סתירה זו הבינו רוב הפוסקים דהיינו אף לבעלה ועיין רא"ש מ"ש ותי' ע"ז והראב"ד והרשב"א ס"ל דהיינו רק לענין טומאה וטהרה אבל לגבי איסור נדה לבעלה לא שייך כלל סתירה דפולטת ודבריהם מבוררים לפי ענ"ד אלא שכל ישראל נהגו לאיסור כרוב הפוסקים דלא כהראב"ד והרשב"א הפולטת ש"ז ביום השלישי טהורה דברי