באר היטב (עה"ת) קמא

ב') ארד ביהש"מ ספק לקרבן (שם) הכל מיטמאין בזיבה אף הגרים אף העבדים בין משוחררין בין שאינם משוחררין חש"ו סריס אדם סריס חמה טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי איש וחומרי אשה מטמאין בדם כאשה ובלובן כאיש וטומאתן ספק שם פ"ב מ"א). תינוק בן יום א' מטמא בזיבה (נדה נ"ב ב') אין הזב נעשה זב ע"י ראיות דאונס דכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו (נדה ל"ה א') ובכ"ד בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה פי' דתלינן באונס במאכל במשתה במשא בקפיצה בחולי במראה בהרהור:

הרהר עד שלא ראה או שראה עד שלא הרהר ר' יהודה אומר אפילו ראה בהמה חיה ועוף מתעסקין זע"ז אפילו ראה בגדי צבע האשה רע"ק אומר אפילו אכל כל מאכל בין רע בין יפה ושתה כל משקה אמרו לו אין כאן זבים מעתה אמר להן אין אחריות זבים עלינו (זבים פ"ב מ"ב) בגמ' מס' (חולין נ"א ב') בעינן לאוכוחי מהא דתינוק בן יומו מטמא בזיבה דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים דא"כ ה"ל מחמת אונס ודחי הכא במ"ע כגון שיצא דרך דופן ראיה ראשונה בודקין אותו בשניה בודקין אותי בשלישית אין בודקין אותי רא"א אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן (שם) אמר רב הונא ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס שנאמר זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה ש"ז מטמאה באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס (נדה ל"ה א') ומסקינן שם דהא דתנן ראיה ראשונה בודקין אותו היינו לקרבן ולא לטומאה ואע"ג דלענין ראיה שלישית ס"ל לרבנן דלענין קרבן אין נ"מ בין אונס לאינו אונס התם בקראי פליגי כדמפרשינן שם אבל בראיה ראשונה מודה דיש חילוק לענין קרבן בין אונס לאיני אונס ועיין תוס' שם ד"ה מכלל דלפי מ"ש א"ש הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעל"ע ר' יוסי אימר יומי עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר מיד הוא מטמא בזיבה (זבים פ"ב מ"ג) וצ"ל דטעמא דקרי מטהר את הזיבה דלאח"כ לאו הייני משום אונס דא"כ אין לחלק כלל בין ראה קרי קודם שנתגייר לראה קרי אח"כ אלא גזה"כ הוא עיין שלהי נזיר ומש"ש ואיירי במל מקודם שנתגייר דאל"כ ה"ל אונס משום מילה דהוה אונס כמ"ש הרמב"ם מהתוספתא הרואה ראיה אחת של זוב בש"א כשומרת יום כנגד יום פי' שאף שטבלה בשני מ"מ הכל בספק שמא תחזיר ותראה ותטמא למפרע וה"נ הכל בספק שאם יראה ראיה שניה יהיה דינו כזב למפרע ובה"א כבעל קרי (זבים פ"א מ"א) ועיין (נדה ע"ב ב') ואיתא בתוספתא הובאה בר"ש דמודים ב"ש שטובל ואוכל פסחו לערב כבעל קרי והטעם נ"ל דצ"ל דבמקום מצוה ל"ח שיראה פעם שנית:

שם טמא הוא הזב עצמו מטמא אדם נטמא בגדים בין בנגיעה כדלהלן (פסוק ז') בין במשא בכלל הכתוב להלן פסוק י' (זבים פ"ה מ"ו נדה נ"ה ב') המשא היינו שהזב נושא ע"י הטהור ודין משאו כדין משא נבלה (זבים פ"ד ופ"ה) נושא מקצת הזב טמא לכו"ע (זבים פ"ה מ"ד) ואפילו נישא אצבעו של זב כדמוכח מדין אבן מסמא דלהלן ודין מגעו שוה לדין משאי שמטמא אדם לטמא בגדים והיינו שבשעת המגע או המשא הטהור מטמא שנים ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחד (שם כ"ה מ""ו וכמו"ש בדיני משא נבלה וכבר כתבתי שם דאין משא בכלים פי' שהכלי שמסיט את הזב בלי נגיעה טהור כשאין ראויים למשכב ומושב כדבעינן למימר לקמן (זבים פ"ד מ"ו פ"ה מ"ב) וכלים שנוגעין בזב אינם רק ראשון אף בשעת מגען (זבים פ"ה מ"ו אהלות פ"א מ"ה) הזב מטמא במשא לאדם טהור הנושאו כנ"ל אף שלא ניסט ואפילו ע"י אבן מסמא היינו אבן שאינו מק"ט מונח ע"ג יתדות ומפסיק בינו לבין הטהור כיצד אצבעו של זב על האבן ואצבעו של טהור תחת האבן נטמא הטהור משום דין נושא את הזב (זבים פ"ה מ"ב כלים פ"א נדה נ"ה א' ועיין נדה ס"ט ב') ונראה דמ"מ בעינן שאצבע הטהור יהא נוגע להאבן כמו שהדין במי"מ (טהרות פ"ח מ"ב) הזב בכף מאזנים ואדם טהור כנגדו וכרע הטהור טמא משום נושא את הזב (זבים פ"ד מ"ו) יעמש"ל בדין היסט הזב ובדיני מו"מ הזב כו' שמתו מטמאין באבן מסמא עד שימוק הבשר מדרבנן (נדה ס"ט ב')

(ד) אשר ישכב גי' כלי שאינו מיוחד למו"מ טהור משים דין מו"מ (נדה מ"ט ב') ובכ"ד היה הכלי משמש לשכיבה עם מלאכתו טמא משום מו"מ (כלים פכ"ד מ"ד) מדרס כלי חרס טהור (שבת פ"ד עירובין ק"ד ב' בכורות ל"ת א') כופת שאור שיחדה לישיבה מטמא מדרס חולין קכ"ט א') ואע"ג דזרעים אין מיטמאין טימאה חמורה היינו להיות אב (שם קכ"א א') ואפילו לממני בהו ראשון ושני ג"כ ל"ה אב הטומאה כדאיתא (זבחים ק"ה ב') בכה"ג שאני דכששימש מעשה עץ שימש (חולין שם) ועיין תוס' (שבת פ"ד א') ד"ה לאפוקי כ"ח שהקשו ע"ז דהא בעינן שיהיה לו טהרה במקוה ותירצו משום דיש במינם טהרה במקוה היינו בכלי עץ. עשר טליות זו על גבי זו ישן על גבי העליונה כולן טמאות (זבים פ"ד מ"ה) ואפילו הן תחת אבן מסמא (שם פ"ה מ"ב) ודוקא בנוגעין באבן (טהרות פ"ח מ"ב) הזב מטמא את המו"מ לטמא אדם לטמא בגדים בחמשה דרכים עומד יושב שוכב נתלה נשען (שם פ"ב מ"ד) בכל הני חמשה דרכים בעינן ריבו של זב (שם פ"ד מ"ד מ"ה) הזב בכף מאזנים ומו"מ כנגדו כרע הזב טהורין פי' משום דין מו"מ למיהוי אב אעפ"י שטמאין משום היסט הזב דהיה ראשון כמוש"ל כרעו הן טמאין משום מו"מ (שם פ"ד מ"ה) וצ"ע למה בכרע הזב טהורין משום משכב ומישב שלא כרע עד למטה לגמרי רק הכריע מעט דאכתי הרי הוא נישא ע"י המו"מ שאלמלא הן היה נופל עד למטה הזב והטהור שישבו בספינה או באסדא או שרכבו ע"ג בהמה אעפ"י שאין בגדיהם נוגעין ה"א טמאין מדרס (שם פ"ג מ"א). דאיידי דמתמוטט אימא כרע הטהור את הזב וה"ל נתלה הזב על הטהור ועל בגדיו ועשאן לבגדים מו"מ לשון הא"ר והא דבעינן רובו של זב צ"ל דשני דברים המכריעין את הזב חשיב כ"א מהם כמכריע רובו של זב ישבו על הנסר על הספסל על הגשיש של מטה ועל האכלינס בזמן שהם מחגירין פי' שהן נכפפין ומתמוטטין עלו באילן שכחו רע בסוכה שכחה