באר היטב (עה"ת) קמ

צפרים נדרש בת"כ והובא בר"ש אם עד שלא טהרו בצפרים נראה בו נגע ה"ז ינתץ ואם משטהרו בצפרים נראה בו נגע יראה בתחלה (שם) הבונה מן המוסגר בטהור חזר נגע לבית פי' להבית הראשון חולץ את האבנים חזר על האבנים הבית הראשון ינתץ והאבנים ישמשו. את הבית השני בסימנין (שם פי"ג מ"ה). ופי' מוסגר היינו לאחר שחלץ וקצה וטח והסגירו שדינו לנתיצה בחוזר קודם טהרת צפרים ועמ"ש בנגעי בגדים בענינים אלו

(מה) ונתץ גו' האבן שבזוית פי' שדרכה להיות גדולה וכשהיא בכותל שותפין חציו שלו וחציו של חבירו בזמן שהוא חולץ חולץ את כולו בזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חבירו נמצא חומר בחליצה מבנתיצה רא"א בית הבנוי ראש ופתין נראה בראש נוטל את כולו נראה בפתין נוטל את שלו ומניח את של חבירו (סם פי"ג מ"ב) היתה עליה ע"ג נותן את הקירות לעליה נראה בעליה נותן הקורות לבית לא היתה עליה ע"ג אבניו עציו ועפרו ניתצין עמו ומציל על המלבנים ועל שריגי החלונות ר' יהודה אומר מלבן הבנוי ע"ג ניתץ עמו אבניו עציו ועפרו מטמאין בכזית ר"א חסמא אומר במה שהן (שם מ"ג)

(מו) והבא אל הבית גו'. בית המוסגר מטמא מתוכו והמוחלט מתוכו ומאחוריו פי' בנגיעה זו"ז מטמאין בביאה (שם פי"ג מ"ד) כל דיני ביאה דבית שמטמא ע"י מצורע או בגד מנוגע או אבן של בית המנוגע שבתוכו ודינים שבבית המנוגע דשייכין ג"כ בענינים הנ"ל ודיני בית המנוגע שבתוך בית אחר נתבארו לעיל פרשה י"ג פסוק ג' ד"ה וטמא אותו וכאן הנני לבאר דיני ביאה השייכים רק לבית המנוגע הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והן טמאין מיד דגם בגדיו כשאין האדם לבוש בהם הם בכלל דין והבא אל הבית שטמא מיד היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו פי' על אצבעותיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהו כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלן בלפתן (שם מ"י) דהא דכתיב והאוכל בבית היינו לשיעור כדי אכילת פרס לטמא בגדים שלבוש בהן. ת"כ הובא ברש"י ובר"ש וכיוצא בזה לעיל פרשה י"א פסוק מ' והענין בזה נפלא בשיעור הפרס פלוגתא דתנאי עירובין פ"ב ב' ע"ש היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידיו פי' באצבעותיו אם שהה כדי א"פ טמאות הי' עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו ר' יהודה מטמא מיד וחכ"א עד שישהה כדי א"פ א"ל לר"י מה אם בזמן שכל גופו טמא לא טימא את מה שעליו עד שישהה כדי א"פ בזמן שאין כל גופו טמא אינו דין שלא יטמא מה שעליו עד שישהה כדי א"פ (שם מ"י) הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אעפ"י שנכנס כולו חוץ מחוטמו טהור (שבועות י"ז ב') ועמש"ל בסדר אמיר בדיני טןמאת כהנים בביאור הסוגיא דנזיר מ"ב ב'

(נא) והזה אל הבית גו'. היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ שם פי"ד מ"ב: פרשה

טו

(ב) זב מבשרו. אמר ר"ה זוב דומה למי בצק של שעורים בא מבשר המת כו' דיהה ודומה לגובן ביצה המוזרת (נדה ל"ה ן אינו מטמא באודם (נדה ל"ב ב') לח מטמא ואינו מטמא יבש (נדה מ"ג ב') ומטמא בכ"ש (שם מ' א' (ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך כחתימת פי האמה (שם מ"ג ב') שיעורא דכחתימת פי האמה ומוכח לפו"ר (פסחים ס"ז ב') כמ"ש התוס' שם דהוה טפי מכגריס ודבר תימא הוא והנלפע"ד בשם דכיון דבעי שיעורא אף דבציר מכגריס דהיינו שיעורא דמצורע מ"מ ל"ח חמיר משום זה כיון שאין הענינים שוין מיהו י"ל דכגריס דנגעים אינו רק שעת וזיבה דכחתימת פי האמה דיש לו עובי אפשר לעשות ממנו שטח גדול ועיין תוס' שם. אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ (שם מ' א') זובו חדא רר בשרו תרי את זובו תלת לימד על זב בעל ג' ראיות שחייב קרבן מזובו טמא מקצת זובו טמא לימד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב (נדה מ"ג ב') ר' סימאי אימר מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ועיקר דין זה איתא בפ"ק דמסכת זבים תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים (ב"ק כ"ד א') ההפסק שבין הראיות כדי שיטבול ויסתפג (זבים פ"א מ"ד) ונראה דהיינו עם הראי' כמו שנראה מדין שלאח"ז ראה אחת מרובה כשלש שהיא כמן גד יון לשילוח שהן כדי ב' טבילות וכשני ספוגין ה"ז זב גמור פי' לקרבן ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן אמר ר' יוסי נא אמרו אחת מרובה אלא א"כ יש בה כדי שלש (שם מ"ה) ראה אחת היום ושתים למחר שתים היום ואחת למחר שלש לשלשה ימים או לשלשה לילות ה"ז זב גמור (שם מ"ג) ראה אחת היום ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים כו' בש"א זב גמור ובה"א מטמא מו"מ וצריך ביאת מ"ח ופטור מן הקרבן אמר ר"א בר' יהודה מודים ב"ש בזה שאינו זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים כו' היום ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת בש"א זב גמור ובה"א מטמא מו"מ וצ"ב מ"ח ופטור מן הקרבן (שם מ"א) ראה אחת היום ואחת בין השמשות אחת בין השמשות ואחת למחר אם ידוע שמקצת הראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לקרבן ולטומאה (שם מ"ו) פי' אף שאינה גדילה כל כך כשיעור שתי ראיות הנ"ל ומשכחת לה לר' יוסי דס"ל ביה"ש כהרף עין (שבת נ"ד) ואפילו ר' יוסי דפליג לעיל באחת מרובה כשתים מודה בזה דבשני ימים לא בעינן שיעורא נחלק כדאיתא בתוספתא שהובאה בר"ש ורמב"ם אם ספק שמקצת הראיה מן היום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן ראה ב' ימים ביהש"מ ספק לטומאה ולקרבן פי' שראה בבהש"מ שני בשעה מאוחרת מראיה דבהש"מ ראשון די"ל שמא הראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה ואיכא הפסק יום אחד וי"ל תרוייהו יום או תרוייהו לילה וי"ל דאחד מהן מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה ועי' ר"ש ועי' תוס' (שבת לד