באר היטב (עה"ת) קכו

בהלכות שגגות פי"א ה"ג דהיינו רק במחוסרי כפורים והם היולדת והמצורע ועיין (גיטין כ"ח ב') חטאת העוף הבאה על הספק תשרף ר' יהודה אומר מנתחה אבר אבר וזורקן לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון (תמורה שם במשנה וגמ') אלו מביאות ואין נאכלות המפלת וא"י מה הפילה ושתי נשים שהפילו אחת ממין פטור ואחת ממין חיוב א"ר יוסי אימתי בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב אבל היו שתיהן עומדות שתיהן מביאות קרבן ונאכל (כריתות ז' ב') במשנה מאי עבדין פי' האיך עושין לר' יוסי מייתינן תרווייהו אד קרבן ודאי פי' עונת העוף מביאה כ"א או לחובתה או לנדבה. וחטאת העוף ספק ומתנין ומי אית ליה לר' יוסי תנאה והתנן מביאין שניהן חטאת אחת ר' יוסי אומר אין שניהן מביאין חטאת אחת אלמא לר' יוסי ל"ל תנאה אמר רבא מודה ר' יוסי במחוסר כפורים כו' מ"ט התם בעי גברא ידיעה דכתיב או הודע גו' הלכך כו' שם בגמ' ות"ק פליג אף במחו"כ דרק בדר' יהודה אמרי' (עירובין פ"א ב') דאימתי ובמה אינו אלא לפרש וע"ה מש"ל פרשה ה' פסוק י"ד ד"ה עולה כמשפט (סי' ג' סעיף ב') בבירור זה האשה שהביאה חטאת העוף ספק אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי תעשה ודאי שממין שהיא מביאה על הודע מביאה על לא הודע (כריתות כ"ב ב') במשנה א"ר יוחנן הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן (נדרים ב' ל"ה) ומוכח שם דמביא גם העולה אף שאינה מעכבת כפרתה אדם מביא קרבן על אשתו שוטה לדברי ר' יהודה דס"ל דמביא על אשתו קרבן עשיר (שם) והיינו ג"כ קרבן דמחוסרי כפרה (שם ל"ו א') ועמש"ל פרשה ה' פסוק ז'. שם וטהרה. מחוסר כפורים קודם הבאת קרבנותיו אף ששלמו הימים אסור במחנה שכינה וחייב כרת (פ"ק דכלים) והיינו מתחלת עזרת ישראל שם ופוסל קדשים (מעילה מ' א') ועיין תוספות (זבחים י"ז ב') ד"ה קסבר רבה אי חייב כרת באכל קודש והעלו דחייב והרמב"ם פי"ח מהלכות פסולי המוקדשין הי"ד כתב דאפילו בט"י ליכא רק מלקות והראב"ד השיג ע"ז ט"י של זב אי הוה כזב לענין איסור מחנה לוי' פלוגתא בגמ' (נזיר מ"ד ב') ע"ש מיהו מחו"כ של זב לכו"ע לאו כזב לענין איסור מחנה לויה. תוס' (זבחים שם) ולענין ק"פ הבא בטומאה אם יאכלו ממנו מחו"כ ולענין טומאה דחויה אי הותרה בצבור עיין (זבחים שם כריתות י') ולאחר שהביא קרבנותיו צריך טבילה לקודש (חגיגה כ"א א') והיינו מדרבנן כדמוכח (שם) ואי בעי ג"כ הע"ש עיין תוספות (שם) ומשמע להדיא בר"פ טבול יום דהיינו רק לאכילה ולא לנגיעה

פרשה

יג

(ב) אדם הכל מטמאין בנגעים חוץ מן העובד כוכבים, וגר תושב (נגעים פ"ג מ"א): שם בעור בשרו. אלו מקומות באדם שאין מטמאין בבהרת, תוך העין תוך האוזן תוך החוטם תוך הפה הקמטין והקמטין שבצואר תחת הדד ובית השחי כף הרגל והצפורן הראש והזקן השחין והמכוה והקדח המורדין אין מטמאין בנגעים ואין מצטרפין בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ואינן מטמאין משום מחיה ואין מעכבין את ההופך כולו לבן חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת הרי אלו מטמאין בנגעים ואין מצטרפין בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ואינן מטמאין משום מחיה אבל מעכבין את ההופך כולו לבן הראש והזקן עד שלא העלו שער והדלדולין שבראש ושבזקן נידונין כעור בשר (נגעים פ"ו מ"ח) פי' הקדח היינו שנתערבו בשחין ומכוה כמו שיתבאר בדיני שו"מ המורדין היינו עד שלא נעשו צרבת דהיינו עד שלא העלו קרום כקליפת השום כדמוכח (שם פ"ט מ"ב) הראש והזקן שנקרחו נ"ל דהיינו שנקרחו כדין קרחת וגבחת שהן טהורין בלי בהרת דומיא דשחין ומכוה שנעשו צרבת מטמאין כנגעי הבהרת דעור בשר כדכתיב להלן בדיני קרחת וגבחת אלא שאין מטמאין רק בשני סימנים במחיה ובפשיון (שם פ"י מ"י) והא דקתני אין מטמאין משום מחיה אראש וזקן שנקרחו נ"ל דהיינו כשיש נגע מקיפה כל הראש וזקן שנקרח לא חשיב הראש והזקן מחיה והמפרשים כתבו דקריחה דבראש וזקן דהכא היינו נתק ואין זה נראה לפי ענ"ד אלא בקריחה דקרחת וגבחת איירי וכמ"ש ואין מצטרפין לנגעי עור הבשר ולא זע"ז וכן עור הנגע דעור בשר פושה לתוכן. הרמב"ם בהלכות ט"צ כתב ע"פ התוספתא משמי' דר' יוסי בר' יהודה בהרת הסמוכה לראש או לעין כו' טהורה מפני שאינה ראויה לפשיון מכל הצדדין והראב"ד כתב דחכמים וודאי פליגי אדר"י בר"י כדמוכח (נגעים פ"ט מ"ג) והכ"מ כתב דכשאינה ראויה לפשיון טהורה וכשאינה ראויה לש"ל ומחיה טמאה ומ"מ נ"ע לפי ענ"ד כהראב"ד ממתניתין דשם דלהכ"מ אכתי קשיא מקמי דידעינן שם סברא דמשכחת בה פשיון למה אמרו לגדל ש"ל אינה ראויה לפשיון אינה ראויה ה"ל למימר הא אינה ראויה לפשיון ועיין (נגעים פי"א מי"א) דרצועות שיש בהן רוחב כגריס מטמאין בנגעים אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למ"ת בעו"ג ונתגייר בקטן ונולד בקמט ונגלה בראש ובזקן ונקרחו בשחין ומכוה וקדחו המורדין ונעשו צרבת טהורין הראש והזקן עד שלא העלו שער העלו שער ונקרחו השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו ונעשו וחיו ראב"י מטמא שתחלתן וסופן טמא וחכמים מטהרין (שם פ"ז מ"א) כגי' הא"ר נשתנו מראיהן פי' אותן הבהרות טהורות הנ"ל בין להקל בין להחמיר כיצד להקל היתה כשלג ונעשית כסיד ההיכל כו' כיצד להחמיר היתה כקרום ביצה ונעשית כצמר לבן כו' ר"א בן עזריה מטהר ר"א בן חסמא אומר להקל טהור להחמיר תראה בתחילה רע"ק אומר בין להקל בין להחמיר תראה בתחלה (שם מ"ב) :