אברהם יגל (על התנ"ך) צט

לזכותם שלא יהיה מתעורר עליהם והיינו דקאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ר"ל זה הת"ח אין לו חיוב עתה ואפ"ה והומת ותלית אותו על עץ דהיינו עון ציבור דכך היא המדה דנוטל צדיק מביניהם ולכך קאמר לא תלין נבלתו על העץ ר"ל אם הקהל עושין תשובה כראוי ע"י מיתתו המיתה שלו תהיה שחוטה כראוי ועולה לקרבן ה' ליחד הדודים העליונים אבל אם אינם עושים תשובה כראוי אז תהיה מיתתו קרויה נבלה והיינו דאמר לא תלין נבלתו קאי אציבור אלא כי קבר תקברנו ביום ההוא דהיינו קבר בקבר באותו יום תקברנו במחיצתו העליונה כאמור: פרשת כי תבא

אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד. והנורא הזה את ה' אלהיך כו'. יש לדקדק דלמה ליה למימר את השם הנכבד בכינוי כיון דאחר זה קאמר את ה' אלהיך בהדיא ועוד הו"ל מיותר. ונראה לי דבא לדרוש את ה' אלהיך לרבות ת"ח כסברת ר"ע ודלא כשמעון העמסוני דפירש מדרשא דאת דכל התורה ואנן קי"ל דאתין וגמין רבויין ולכך קאמר אם לא תשמור לעשות דרשא דאת כל דברי התורה הכתובים וממילא ליראה את השם הנכבד הנזכר במקום אחר שהוא את ה' אלהיך לא תדרוש ע"י כן והפלא ה' את מכותך וכיון שאין כאן מקומו לכך קראו בכינוי ומזה נשמע דלא שייך לדרוש את ה' אלהיך לרבות ת"ח כי אם מהאי קרא דאת ה' אלהיך תירא ולא מקרא אחרינא כמו שהקשו המפרשים הנה הם בספרתם עיין עליהם: פרשת נצבים

לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה ץ בו כי הוא חייך וארך ימיך וכו'. מה שאמר ולדבקה בו אינו מובן כי בלתי אפשר הוא. אלא להורות לנו דרך העבודה השלימה שתקיים מצותיו מדרך אהבה ולא בע"כ של אדם אלא בהשתוקקות האהבה דהיינו בעת עשיית המצות תיחד לשם ה"ו כדי ליחד הדודים שע"י כן תתנו כח לוי"ו למעלה ונתן טעם כי הוא חייך ואורך ימיך על ידו יורד שפע למעלה ויהיה פי' ולדבק"ה ב"ו כאלו אמר ולדבק ה"י בוי"ו: פרשת האזינו

יערף כמטר לקחי קול כטל אמרתי כו'. נראה דבא להוכיח את ישראל על התורה ולכך זימן שמים וארץ להראות להם לפניהם שקבלו עליהם להגות ות בתורה שהיא לקיום שמים וארץ ככתוב אם לא בריתו יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי אבל יש טענה לישראל דכבר יש לנו הדין שומע כעונה לכך אין אנו צריכים להגות בתורה אם אנו שומעים הדרשא מפי הרב די לנו לכך השיב להם דיש הפרש גדול בעת שידרוש הרב ותקבלו ממנו הדרשא בודאי יש בידכם יכולת לחזור ולשנותה לפי שעה אבל ינת שאין כאן דרשא יושבים ובטילים אמנם אם תלמדו התורה מאליכם לעולם לא תעקר מכם וזהו שאמר קודם כל דב ומר לכם יערוף כמטר לקחי ר"ל כמו שיש למטר ליפסק כמו כן הלוקח מאת בני אדם שסופו ליפסק ויהיה פי' יערוף כמו עגלה ערופה לא כן אמרתי שהיא מאלי ולא מאחרים לעולם לא נפסק כטל

שחת לו לא בניו מומם דר עקש ופתלתול. יראה דפי' דקרא הוא משום דידוע דהשפע שיורד מלמעלה הוא לצורך ישראל וא"כ אם ב"מ ישראל אינם עושי' רצונו של מקום א"כ יבטל השפע מכל וכל ולכך אתא קרא לומר דזה אינו דלא יבטל כי אם מבניו שהם ב"מ אינם ראוים לשפע העליון וה"פ דקרא אם תאמר שחת לו לא דהשחתה אינה אלא לבניו ולחזק זה אמר הלא ה' רבתי שהיא הבינה אינה יורדת אלא לה' ולכך יש מקף בין הה"י לה' אבל ע"י עונותיכם מפרידים השפע מהמלכות וא"כ מהיכן יורד לכם אם לא על ידה כאמור ותתן טרף לביתה וע"כ אמר תגמלו זאת שהיא המלכות תגמלו אותה ע"ש גמולה מחלב: פרשת וזאת הברכה

אין כאל ישורון פי' התרגום אין אלהא כאלהא דישראל. קשה דלפי' זה התואר הוא שאין כמוהו באלוהות והא דנקט ישורון הוא לסימן בעלמא דנדע שהוא האל ישורון ולאפוקי אלוהות אחרים והו"ל למימר אין כהוי"ה ולא נצטרך לסימן ועוד הוה ליה לינקד בשבא שהוא סמוכה ולא מוכרתת. ורש"י פי' הודיע לישורון שאין כאל ואינו פשט הלשון. ונ"ל דהתואר הוא לישורון וכאלו אמר אין כאל אשר לישורון וזהו שבחר הקב"ה באומה הנבחרת מכל האומות שקראה סגולתא

וימת שם משה וכו' יש לשאול מהו הסמיכות דלא קאמר וימת שם עד שאמר נשבעתי לאברהם וכו' לזרעך אתננה. ונראה דקי"ל אין בעל חוב גובה חובו כי אם שליח בית דין שנכנס לביתו למשכנו והכא שהוא נוטל הנשמה למשכן בעד החוב אי איפשר לבעל הבית ליטלה כיון דארץ ישראל כבר נתנה לישראל הו"ל ביתו ולכך אי איפשר ליטול נשמת משה הקב"ה בעצמו כי אם בח"ל. ועוד נראה ע"פ מאי דאמרו בגמ' גבי ההוא מינא דשאל כי קבריה למשה במאי טבל והקשו התוס' היכי מיטמא לו והוא. כהן ותי' דכהן מיטמא לבנו והקשו המפרשים ז"ל והא כ"ג הוא. ונראה לי דלא קשה דכבר כתב הזוהר הקדוש דלא הוי כ"ג כי בא"י דכתיב גדול ומהולל בעיר אלהינו הר קדשו ולכך כיון דרוצה ליטול נשמתו הקב"ה בעצמו לא שייך אלא בח"ל. ונ"ל דזה כוונת המדר' דאמר למשה אם אתה נכנס לארץ אין אני קוברו עכשיו שאתה בח"ל אני קוברו ואין להק' דהיכי שייך תחיית המתים על ידו ממש דכיון דעתיד להחיותו לו הוי טמא כלל כ"כ התוס' בנדה גבי אליהו שהחיה בן השונמית ע"ש: