אברהם יגל (על התנ"ך) צה

לפשעכם וכו' ופירש"י שהוא מטטרון ופי' בזוהר שהוא נער שהוא ש"ך דינים שהוא כולו דינים שאין בו ה' אלפין למתקו וזהו כוונת פרעה שלקח ה' אלפין שאמ' אמר אויב וכו' לפעול הדין בלי מתוק זהו מ"ש לו ה' וראית את אחורי ופני לא יראו שהם ה' אלפין שהם פנים לכך משה רבע"ה הזכיר י"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שילך שם אדני מלא שהוא שם מלא ואין בו דינין כלל. והא דאמר וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו לכאורה הוא שפת יתר כיון דאמר לעונינו וכ"ש לחטאות אלא משום דדרך בני אדם אף דמחל לחבירו ואינו מענישו אפ"ה כדי לעשות לו טובה צריך שיהיה מחילה גמורה ולכך אמר אף על החטאות כדי לעשות לנו טובה שהוא ונחלתנו: ע"ש ולא שתו איש עדיו עליו ויתאבלו ובתר כן אמר ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך ואח"כ אמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. יש להקשות מהו שאמר ולא שתו וכו' כיון דידוע שעדים הם שני כתרים שלקחו מהר חורב ביום מתן תורה כנגד נעשה ונשמע מהו שאמר ולא שתו איש עדיו כיון דהוא אור פשוט איך בידם להסירו ולהשתמש בו ועוד מאי קאמר הורד עדיך כיון דלא שתו ועוד האי דקאמר ויתנצלו משמע בע"כ כמאמר הכתוב במדין וימסרו מאלפי ישראל ובשלמא התם שצריך בע"כ הטעם שהוא תלוי במיתתו של מרע"ה אבל הכא מאי טעם נתרשלו כיון דמעיקרא ברצונם סרו אותו. ונראה דמעיקרא היו הכתרים מגולים לפני הכל מימין ומשמאל לראות חיבתן לפני המקום ולשמור אותם ואח"כ עשו להם כלים כסף וזהב שהם חסד וגבורה עשה ולא תעשה כנגד נעשה ונשמע לישיבתם ולתפארתם ולכך עתה באבלם לא שתו הכלים עליהם והניחו הכתרים כדמעיקרא מגולים ומרע"ה צעק עליהם על זה והניחו אותם עד שהקב"ה אמר להם ועתה הורד עדיך מעליך כיון שהתחלתם בפורענות ואדעה מה אעשה לך לפי שלא רצה להענישם בעוד שהכתרים עליהם אכן אעפ"י ששמעו דבר ה' והורידו הכלים של הכתרים מעליהם מ"מ האורות לא רצו ליפרד מהם וחסו על ישראל כדי שלא יוזקו עד שבע"כ נטלו מהם וז"ש ויתנצלו על ידי אחר בע"כ ולכך אמר מהר חורב להודיע שאלו עדים הם האורות שקבלו בהר חורב מעיקרא ולאפוקי עדים המוזכרים שהם הכלים ואלו הכתרים האורות זכה בהם מרע"ה וז"ש הכתוב כי קרן עור פניו להורות מגודל האור של כל ישראל לכך נתפשט האור מראשו ועד פניו ואלו האורות נתנו בו כח ללמד תורה לששים רבוא ישראל והוזכר המעשה הזה להורות לדורות שע"י זכות משה והתדבקותו באלהיו וענותנותו שהיא כלולה בכל התורה והמצות שאף הוא כלול בכל המעשים שקראה אותו התורה איש האלהים ואפ"ה לא נשתבח אלא במדת הענוה לא כן הם שקראו לעצמ' מדת הגאוה שהיא שורש כל העבירות עד שעשו העגל וכפרו בהשי"ת לכך הוסרו מהם כל הטובות שעשה להם האל ית' ונתנו למשה וכל זה נזכר בתורה להודיע לעמו שיתדבקו במדת הענוה שהיא גורמת התדבקותו ויראתו להשם אשר ע"כ החי יתן אל לבו אחר שראה הזכות והעונש כידוע: פרשת ויקהל

וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים כו'. יש לשאול מ"ש משאר נשים שטוו תכלת וארגמן וכי מפני שהם חכמים גדולים טוו את העזים הגרוע והרב מלאכת מחשבת תי' ע"פ מ"ש בגמ' כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכל הנשים אשר נשא לבן ומתיהרים מכח חכמתן מסתלקת ואינם יודעים לטוות כי אם העזים וללמד דעת אל האדם כח הגאוה מה זאת עושה לא כן האנשים הצנועים נאמר בהם ויביאו אליו נדבה עוד בבקר בבקר להורות הענוה שלהם דלא די שהתנדבו כל צרכם בפני הקהל הראוי להם עוד הביאו בצנעה שלא יוכר שום אדם כהם בבקר שהוא בוקר לבקרו נדבה אחרת ואפי' משה לא ידע בהם שהביאו הנדבה והניחוה לפתחו של משה לכשיצא ימצאם ואינו יודע מהם כלום על כן הוצרך לעשות כרוז שלא יתנדבו עוד ולא יספיק לו שיחזיר להם כשיביאו עוד מפני הצנועים שאינם מביאים בפהרסיא בפני שום אדם ועוד י"ל כשמפרישין אותם יהיו קדושים ולא מהני להם חזרה: פרשת ויקרא

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' דמעיקרא אמר קרבן לה' ולבסוף אמר תקריבו את קרבנכם ודאי לה' הוא ועוד קרבן לה' קרבן מן הבהמה נמי ונראה דכבר כתבו רבותינו דבשעה שהדור פרוץ מסתלק ת"ח מביניהם ונשמה שלו תעלה למעלה לעשות יחוד וגורם מ"ן למלכו' לכך אמר שע"י הצער שמתענים על הת"ח שנסתלק וע"י מיתתו חוזרים בתשובה הוי בודאי קרבן לה' וזהו שאמר אדם כי יקריב בודאי שהוא מכם כדי שיחזרו בתשובה שלימה ועל ידו עושה למעלה יחוד וזהו קרבן לה' אבל אם תקריבו מן הבהמה לא הוי קרבן לה' אלא קרבנכם דאיהו ריח ניחח: פרשת צו

זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח דבא לרמוז מ"ש בגמרא אור תורה מכלה אורה של גהינם ק"ו מסלמנדרא לכך בא ללמדנו שכל איש ישראל ידבק נפשו בתורה לפי שהיא העולה על כל החכמות שבעולם וביאר איך היא העולה לפי שהיא מוקדה על המזבח כל הלילה והיינו בתוך הגלות דדמי ללילה היא יוקדת כל המשטנים דהם דומים למזבח דאכלה כל שאר אשין וע"כ ישתדל כל האיש הישראלי לקבוע עתים לתורה שהיא תחלת דינו כידוע ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו לא כיון דקבע לו מקום לשמה סגי אכן העיקר שלומד בעיון נמרץ ולא הוי כתורת נשים מלומדה וזהו שאמר שזוכה בה לחיי העולם הבא שהוא עד הבקר ובתנאי שאש המזבח תוקד בו בגופו: פרשת שמיני

הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש. חז"ל אמרו