אברהם יגל (על התנ"ך) צ

הטבע עד שביטל תורתו מכל וכל ואז מה שהיתה שפחה חזרה להיות גברת. וע"ז אמר הפסוק ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה ותרא עם ד' אותיות גי' גברתה עם הכולל ע"י שהרתה בממון ועשתה פ"ו חיצונית ואז אמרה לו הנשמה חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך אני שנתתי לך מהנדוניא שלי כדי להרויח דבר יום ביומו ותשב על לימודך ותעשה חידושים בתורה והיום הלכת אחר יצה"ר ועשית פ"ו בממון ושכחתני מכל וכל אחר שתלך בעוה"ב ריקם מה תדבר ומה תצטדק. וזה אומרו ישפוט ה' ביני ובינך. וכששמע הגוף אלו הדברים חזר בתשובה והחזיר הממון למקומו ואמר לה הנה שפחתך יברך וגירש העבודה וחזר וישב לו על לימודו כבראשונה ואז השי"ת שלח לו מלאך שהוא יצ"ט ואמר לה להעבודה שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה לומר שתמציא לו ממון דבר יום ביומו שתהיה תורתו קבע והמלאכה תהיה טפלה אליה: פרשת וירא

אולי יש חמשים צדיקים וכו'. יש לדקדק מאי דעתיה דאברהם אע"ה דהתחיל למנות מנין חמשים ואח"כ חיסר עשרה עשרה מ"ט לא חיסר חמשה חמשה כדמעיקרא. ועוד מ"ט מעיקרא לא התחיל למנות אלא חמשים. ועוד מ"ט כשהגיע למנין עשרה לא חיסר עוד חמשה. ונ"ל דאאע"ה מעיקרא התחיל למנות חמשים כנגד הכתר שהוא כלול מ"ה פרצופים וכל פרצוף כלול מעשר שהם חמשים שהוא רחמים גמורים ואח"כ חיסר חמשה כוונתו הוא שיעמוד המספר על חמשה לבד כנגד הדעת שהוא שורש ה' קציות. וכשהשיב לו הי"ת אם אמצא ארבעים וחמשה מזה ידע דלא מהני זכות חמשה לבד ולכך כשהגיע לעשרה לא אמר כלום ואח"כ מספר ארבעים כנגד חו"ב ותו"מ ואח"כ מספר עשרים כנגד תו"מ ואח"כ מספר עשרה כנגד המלכות שהיא כלולה מעשר שהיא בחי' הגבורות ואין מתמתק הדין אלא בשורשו בזכות עשרה צדיקים. וזהו מ"ש דהע"ה בתהלים שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו. מושל עמים ויפתחהו ר"ל המלכות שהוא מושל עמים ובידו לפעול הדין הוא יתיר ויפתח דהיינו שיהפוך מדת הדין למדת הרחמים. וזוהי ג"כ כוונת המשורר חתום פי שטן ואל ישטין עלינו זעום בו וידום ויעמוד מליץ טוב וכו' דהול"ל ותעמיד מליץ טוב כיון שמדבר לנוכח כמו שאמר חתום פי שטן וכו' אלא כוונתו הוא שבעל הדין בעצמו הוא יחזור רחמים ויעמוד מליץ טוב לצדקנו

ולא ידע בשכבה ובקומה. כתב האר"י ז"ל כל מקום שהטילה תורה אות יתירה משם הוי"ה ב"ה תדע שיש בו צד קדושה ולכך הכא במואביה שיצא ממנה דהע"ה הטיל וי"ו יתירה במלת ובקומה. ועפ"ז פירש הרב נחם פז ז"ל פסוק הנאמר ברות בטרום יכיר איש את רעהו כתוב וי"ו יתירה במלת בטרום להורות שרוח הקדש אמרה שבא העת שיצא דוד המלך לעולם שהרי הי"ת הטיל אות וי"ו יתירה במלת ובקומה בטרם יכיר איש את רעהו באותו הזמן ש אנשים כי אם לוט ובנותיו ובודאי שבא העת של הקדושה

ע"ש ויהי אחר הדברים האלה. אמרו בילקוט אחר ץ דבריו של שטן שקטרג עליו ביום שגמל את יצחק אמר מכל מה שעשה לבנו לא הקריב לפניך תור או גוזל והשיב הקב"ה כלום כל הכבוד שעשה אלה בשביל בנו אם אני אומר לו שישחוט אותו היה שוחטו. ויש לשאול דהמעשה היה בזמן שגמל אותו ועכשיו היה יצחק בן ל"ז שנה ואיך אמר אחר סמוך ונראה דהיינו אחר דבריו של שטן והוא לא קטרג כי אם בזה הזמן שהיה יצחק בן ל"ז שנה שחשב השטן אם היה הקב"ה גוזר עליו לשוחטו בודאי יצחק היה הורג את אביו והוא לא ידע שיצחק היה מכבד את אביו וסר למשמעתו ואפי' להורגו וזהו שלא אמר והאלהים נסה את יצחק דלאו חידוש כיון שהקב"ה אמר לו בודאי שיעשה רצונו אבל החידוש הוא שהתיר עצמו למיתה לעשות כבוד האב. ועוד י"ל ע"פ מ"ש הרב הלכות קטנות ז"ל על הך מעשה באחד שהתיר עצמו למיתה על חבירו שלא יפה עשה מפני שעבר עמ"ש בתורה ואהבת לרעך כמוך כמו שאתה יש לך צער על פרידתך ממנו כך חבירך יש לו צער ג"כ ולכך נסה לאברהם להרבות שכרו לגודל צערו על פרידתו ממנו: ץ

ויאמר אלהים יראה לו השה לעולה בני. יש לדקדק למה אמר אלהים יראה לו ולא אמר להים אמר לי. ויראה לפי שטען יצחק ואמר לאביו ויאמר אבי רצונו לומר אתה אבי ואיך יתכן הרחמנות שלך כשאתה הורגני עכשיו יאמרו העולם שאני באתי מאבימלך ולכך השיב לו אביו אלהים יראה לו השה לעולה דקי"ל דאפי' נדמה פסול לקרבן וכשאמר לי הקב"ה הקרב לי יצחק לעולה בודאי ידעו העולם שאתה בני ולא ממזר וא"כ אתה ראוי לקרבן

וישב אברם אל נעריו ואע"ג דלעיל א"ל ונשובה אליכם והבטיחה שישוב עמו יצחק. כיון שהביא עמו עורו של איל שהקריב תמורת יצחק שהוא של המקריב הוי כאלו יצחק שב עמו מה לי הוא מה לי תמורתו והאיל נתעברה בו כשמת יצחק אע"ה מסטרא דנוקבא וקרב תמורתו: פרשת תולדות

ותאמר א"כ למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'. נראה כשראתה עשו מפרכס לצאת ראשון א"כ מחוייב יעקב בכבודו כדדרשינן כבד את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות אחיך הגדול וכיון שכן למה לי חיים. אבל לפי מ"ש שהיה שמעון העמסוני דורש כל אתין שבתור' וכיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש עד שבא ר"ע ולמד את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ולפ"ז אדרבא עשו מחוייב בכבוד יעקב שהוא ת"ח והוקש כבודם לכבוד המקום. וז"ש ותלך לדרוש את ה' הדין עם מי והשיב לה ורב יעבוד צעיר דהיינו דדרשי' כר"ע שעשו אעפ"י שהוא גדול מחוייב בכבוד יעקב אע"ה שהוא ת"ח

ע"ש וימצא בשנה ההיא מאה שערים וכו' ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר וכו' ויקנאו בו פלשתים. יש לדקדק מי זוטר הברכה שמצא מאה שערים שהוא חוץ מן הטבע כמ"ש רז"ל מאי שנא דלא נתקנאו כי אם ברבוי המקנה שהוא בדרך טבע. ונראה לפי מ"ש במסכת ערכין גבי אבשלום שאמר לאביו אלכה נא לחברון ואשלם נדרי והק' בגמרא וכי יש מזבח בחברון ותי' בגמ' מפני שחברון אינה ראויה לזריעה ממילא שמן קטינה ובזה מובן שהמקום שהוא ראוי לזריעה אין המקנה גדל שם. ולכך כשראו פלשתים שהיו לו מאה שערים ויש לו מקנה רב ראו גודל הנס העצום שהם