אברהם יגל (על השולחן ערוך) פג

דגבי תרנגולים מיירי ברוב ציידי ישראל ואחר המחילה נר' דזה ליתא דא"כ מאי ק"ל להראב"ד ז"ל עד שהוכרח לפ' דהלכה כרשב"א תיקשי ליה לדידיה דאין טבח לעופות מהא דהתירו בברייתא תרנגולין וכמו שצ"ל דמיירי ברוב ציידי ישראל א"כ גם בפורגיות נמי אמרי' כן אלא וראי אדהתם לא ק"מ דמיירי ברובא ישראל לכ"ע דהא לאו במציאה קאי דבמכירן שהן שלו קאמר ועוד דכבר כתבתי דבתרנגולים לא שייך רוב ציידי ישראל

ומעתה שרי ליה מאריה לה' מע"מ בחי' להרא"ש ז"ל בפ' אלו מציאות דאהא שכת' ובלבד שיהו רוב גנבי העיר ישראל כת' וז"ל ותמיהא לי דלמאי דמסקינן ברוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל א"כ ה"נ אפי' רוב גנבי גוים אזלינן בתר רוב הטבחים משום דמסתמא הכל נותנין לטבחים למכור במקולין ע"ש שהניחו בקושי דהנה ה' ז"ל הבין דהא דמסקינן דמיירי ברוב טבחים ישראל הוא קאי אאבדו גדייו וכו' וזה ליתא דא"כ תיקשי להראב"ד ז"ל דס"ל דאין טבח לעופות אלא ודאי דהך דאבדו לא מיירי אלא ברובא ישראל לכ"ע והש"ס לא קאי אלא אהא דמצא גדי כמבואר בגמ' וכאמור

אשר ע"כ נר' בדעת הש"ע דס"ל דהרא"ש והראב"ד ז"ל פליגי בהכי דלהרא"ש ס"ל דהא דאמרי' דרוב טבחי ישראל אשוחטין ממש קאמר דהיינו שרוב העיר אף הגויים מוליכין לשחוט אצל ישראל בין בהמה בין עוף אבל הראב"ד ז"ל ס"ל דלא קאי אלא אמקולין ולכך הוק' לו מה שהק' והיינו דכת' הרא"ש ז"ל גבי פורגיות והא דלא מדקדק וכו' ולוקי ליה ברוב טבחי ישראל איכא למימר וכו' הרי דכת' להדיא דגבי פורגיות משום דרוב טבחי ישראל ודלא כהראב"ד ז"ל ולכך סתם הש"ע בדעת הרא"ש דקאי אליבא דהילכתא ומהתימא על הש"ך והפר"ח ז"ל שנעלם מהם דברי הרא"ש דאף גבי פורגיות קאמר דרוב טבחי ישראל

ואולם שראיתי להב"י בי"ד שם שכת' וז"ל וכתב הרא"ש משם הראב"ד דלגבי פורגיות וכו' לא מהני רוב טבחי ישראל כי אינם שוחטין אלא בשר הנמכר במקולין ולא שרי אלא ברוב ישראל ע"כ והדבר תמוה כיון דהרא"ש פליג עליה כמו שנתבאר איך הביאו להלכה וצ"ע

אמנם דאכתי איכא למידק בדברי הש"ע שכת' דבמצאן שחוטין מותר באכילה ת"ל דאסור משום בשר שנתעלם מן העין ומה שתי' הסמ"ע ע"ש אינו נכון דא"כ העיקר חסר מן הספר אלא נ"ל בזה דהש"ע ס"ל דע"כ לא אסרינן משום נתעלם מ"ה אלא חתיכה אבל בהמה שלימה לא חיישינן לעורבין וכמ"ש הש"ך ז"ל בסי' ס"ג דלא כהרא"ש ע"ש וזהו דלא כתבו הש"ע שם אף למאי דמסיק כרב ומה"ט לא אקשו בגמ' בפ' אלו מציאות גבי גדי ופורגיות והאמרי בשר שנתעלם מ"ה אסור כמו שהק' גבי דיו וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיטתו למציעא וז"ל גדי שחוט וכו' וק"ל איך התירוהו והא בשר שנתעלם מ"ה אסור שלא ראהו משנפל ואית דמתרצי דלאו דרכו של עוף דלשקול גדי שלם אלא חתיכה ע"כ אלא דק"ל על מ"ש שם גבי פרגיות וז"ל וליכא למימ' משום בשר שנתעלם מן העין דאיכא למימר בעומד ורואהו ע"כ דכיון דשייך למימר גבי מציאה עומד ורואהו שנפל משם אבל לה ידע ממי נפל א"כ אף גבי גדי נמי י"ל כך אלא ודאי כיון דהש"ס לא הק' ותירץ כמו גבי דיו משום דאית ליה תי' פשוט דלא שייך בדיו והן אמת הריטב"א ז"ל הבין בדעת המתרצים שתי' גבי גדי משום דשלם הוא מחמת כבידותן ולכך צריך למצוא טעם אחר בפרגיות אלא דלפ"ז הו"ל להמתרצים עצמם ליישב הך דפרגיות לשיטתם כיון דתי' לא מעלה ארוכה לפורגיות

אשר ע"כ נ"ל דכונתם הוא דכיון שהוא שלם דאינו קרוב למאכלם עד שינתחוהו אין משגיחין בו ולכך כתבו אין דרכם אלא חתיכה ועוד נלע"ד דאף לס' הרא"ש ז"ל שם שדרך העורבים ליטול בהמה שלימה היינו דוקא אם היא מופשטת מהעורה שאין בה חיסור כלום וקרוב למאכלם אבל אם עדין מחובר בה העור וכן העוף שהוא בנוצה שלו כ"ע מודו דלא חיישינן לעורבים והא דקאמר בפ' גיד הנשה גבי רב דתלי חיותא מיירי דתלוי מופשט מהעור ולכך הכא דקאמר גדי שחוט ופרגיות שחוטין דמשמע דאין בהם אלא שחיטה כ"ע מודו דלא חיישינן להו כנ"ל

ועל מ"ש גבי עוף וכו' הרי הוא של מוצאו כת' הסמ"ע דמיירי שחטף לפנינו בשר וכו' ומלבד דזה חסר מדברי הש"ע לא ידעתי מי הזקיקו לזה דדברי הש"ע הם מבוארים דלא מיירי. אלא לענין מציאה שכת' הוא של מוצאו ולא כת' דמותר כמו ברישא וכמ"ש וע"כ לא הקשו בגמ' גבי דיו אלא משום דקאמר ליה זיל שקול לנפשך דמשמע באכילה התירו ולכך הוצרך לאוקמה בעומד ורואהו אבל כל שלא. ראהו בודאי אסור וכן הוא הרמב"ם וכמ"ש הר' ז"ל ע"ש

סימן ר"ס סעיף ט' ואם היה דבר שאין בו ואינו חויב להחזירו וכו' כ"ה לשון הרמב"ם ועיין להראב"ד והרמב"ן שהביא ה"ה ז"ל שהשיגהו בזה והש"ע לטעמיה אזיל שיישב בב"י דכיון דלא ניכר לו בעלים הרי הוא שלו והא דאמרי ישל"מ לא הוי יאוש הוא דוקא אם נתברר של מי הוא ולכך אף אם נתייאש אח"ך אינו כלום אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה כן פי' הש"ך דעתו ולע"ד אינו נר' דהא כת' ואינו חייב להחזירו מבואר דאף דנתברר בעליו ע"פ עדים כבר זכה בו ואינו חייב להחזירו דהא ודאי לא קאי אמקום שהיה מונח לשם דהו"ל לומ' לשם ועוד דכבר כת' ואסור לו להחזירו לשם גם אין לומר דהך דיאוש ש"מ איירי בידעי בעליו ולכך כיון דמעיקרא דידעי בעליו אתי באיסורא לידיה כיון שלא החזירו לו אבל אם לא הוכר לו בעלים כלל דמותר דזה ליתא דא"כ מאי מק' בגמ' כל הנך תיובתא אדאביי כיון דמיירי בלא הוכרו הבעלים

ובסמ"ע כתב דהכא מיירי שנטלו אדעתא דלהחזירו וכו' פי' וכיון שכן לא מיקרי איסורא בא לידו ודלא כהש"ך ולכך יאוש מועיל בו ע"כ אלא דאדרבה הסברא להיפך כיון דנטלו אדעתא להחזירו הוי קאי ברשות בעלים שאין יאוש מועיל בו וכן כת' סברא זו הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בפ' אלו מציאות יע"ש ולדעת הרמב"ם כבר כתבתי ישוב לזה בפי"ד מה' גזילה שאינו מתיישב לדעת הש"ע ע"ש ועיין מ"ש בסי' רס"ב

סימן רס"ב סעיף ג' אעפ"י שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש וכו' וז"ל הרמב"ם בפי"ד מה' גזילה דין ה' יאוש ש"מ וכו' הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל וכו' מדקאמר אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל משמע דכל זמן שלא ידעו הבעלים אינו יאוש אבל