אברהם יגל (על השולחן ערוך) פא

אמרי' הממע"ה אבל לפי דעת הרמב"ן צריך להעמיד הברייתא בחד גוונא ואם כן הו"ל ליפלוג וליתניה בדידה

שם הממע"ה נרא' היינו דוקא היכא שלא השביעו מתחילה דהיינו שמחלו השבועה זל"ז אבל אם השביעו אותם הדיינין ויצאו לחלוק דמיה שוב אינו נאמן לומר אודויי אודי לי והוי נשבע לשקר כ"כ הרדב"ז הובא במקובצת ונר' דהיינו דוקא לר' יוחנן דלא חייש למלוה ישנה אבל לאביי דחייש למלוה ישנה איפשר לומר דהך שבועה משום מלוה ישנה היא ועכשיו אודי ליה דהטלית שלי הוא ומחל לו בהך מלוה ולכך לא חילקו הפוסקים בזה דקי"ל כאביי והוי נפקותא בזה לענין דינא בין לאביי ור"י ועיין להרא"ש שם שכתב דליכא נפקותא לדינא ע"ש

סעיף ד' וי"א שאפי' אם הוא מצרן מסלקו השותף ועיין בסמ"ע ומ"ש הש"ך ז"ל אינו נראה דהא הרא"ש ז"ל הוציא זה הדין מדברי רש"י וכן כתב בהדיא הב"י ז"ל וז"ל אף אם קנאו וכו' כ"כ הרא"ש בשם רש"י ע"ש גם מלשון הרשב"א ז"ל בתשו' שהביא הב"י זל משמע שאין שום חולק עליו בזה ולעד"ן דכת' הטור סנ"ו משם הר' יהודא גבי בעלים ראשונים דאם קדם המצרן וקנה אין מסלקו וכן לאשה וליתמי ולשותפי ע"כ הרי מבואר דהשותף אין מסלק המצרן ומוכרח דלאו היינו הר' יהודא מברצלוני שכת' הטור לעיל משמו בס"ה דשותף מסלק המצרן ואין לומר דהא דכתב הטור ז"ל משם ר"י ברצלוני דשותף מסלק המצרן הוא לפי פי' בשמעתא דביני אחי ושותפי אבל בהך שמועה דיתמי ושותפי הוא מפ' כפי' י"מ שהביא הרא"ש ולכך קאמר דאם קדם המצרן וקנה אין השותפין מסלקו דזה ודאי ליתא דהך שמועה דביני אחי ושותפי פי' בהדיא הר"י ברצלוני הך פי' די"מ הנ"ז גבי יתמי ושותפי דכת' הב"י ז"ל בס' כ"ד ע"ש ובהך ליכא משמעות להאי דינא כלל ולומר דכתב האי דינא משמיה דנפשיה ולא מלשון הגמרא דזה רחוק מן הדעת דמנ"ל הא ועוד למ"ל לגמ' לשנות הדין פעמים דכיון דהך דביני שותפי הוי נמי פירושו בהך גוונא ממש דיתמי ושותפי אלא וראי משום דמפ' הך דיתמי ושותפי כדפרש"י ז"ל ולפ"ז מוכרח מאי דכת' הטור משם הר' יהודא גבי יתמי ושותפי דאם קדם המצרן וקנה אין השותף יכול לסלקו הוא ודאי פליג אהאי דינא דר"י ברצולוני משום דס"ל כיון דקאמר בגמ' אשה ויתמי ושותפי בחדא מחתא הוי כולהו חד דינא דאם קדם המצרן אינו מסלקו אבל לרש"י והרא"ש ז"ל ור"י ברצלוני ז"ל דאינו מוכרח דשוו כולהו בדינייהו כיון דאין טעמם שוים ואמטו להכי כתב הטור ז"ל ואפי' אם קנאו כתב א"א הרא"ש ז"ל שהשותף מסלקו מדכתב בלשון כתב וכו' ולא כתבו בסתם משמע דאיכא מאן דפליג וכ"כ הב"י בס"פ וז"ל והיה נ"ל דכיון שכן אף אם קדם וכו' מסלקו למ"ד שותף מסלק המצרן ולכך כתבו בש"ע בלשון י"א

סימן קע"ב סעיף ט' קנאה בר' ואינה שוה אלא מנה אם המצרן חפץ בה צריך ליתן ר' וכתב הטור ז"ל ולא אמרינן כיון ששלוחו לתקוני שדריה ולא לעוותיה ואין כאן שליחות ויתבטל המכר שאין זה עוות שפעמים אדם קונה שדה בהרבה יותר מכדי דמיה מפני שחפץ בה ע"כ וי"ל אמאי יתבטל המכר כיון שהלוקח חפץ בו ולומר דס"ד דיש אונאה ז"א דכבר פסק בב"י בסי' רכ"ט דאין אונאה עד פלגא ועוד דכיון דלוקח רוצה בו הרי גלי דעתיה דחפץ בשויו ונ"ל דזהו שהוכרח הרא"ש ז"ל לומר דאיירי שהלוקח חפץ להחזירו ור"ל דהלוקח מתנחם על קנייתו כשידע שהוא יותר משוויו והוא עצמו אינו יכול לחזור כיון דאין אונאה ולכך בא בעלילה על המוכר שהוא שליח בן המצר ואב בן המצר אינו חפץ בו כלל לית דין דחזרה דקנייא ללוקח אבל כיון דהמצרן חפץ בו א"כ נעשה שלוחו וקי"ל דבשליח יש אונאה וכמו שנתבאר בסי' רכ"ז ע"ש והיינו דכת' הרא"ש ז"ל וקאמר ר"י על מעשה כזה וכולי ור"ל דלא חידש לו דאין אונאה דאף לבני הישיבה נמי הכי ס"ל אלא דחידש לו דכה"ג לא מיקרי שליח וכמ"ש התוס' בפ' המקבל והטור ז"ל דלא כת' שהלוקח חפץ להחזירו קיצר במובן ועיין להט"ז שהצ"ע ולעד"ן כמ"ש

גם מ"ש לעצמו דהוי דומיא לקלקל בשדה דחייב לשלם וכולי לעד"ן דלא דמי דהתם שאני כיון דידע דרשות המצר עליה הוי פשיעה באותו קלקול אבל הכא דס"ד דלא ימכור כ"א בשיווי זה ואגב חביבותיה לא איכפת ליה א"כ גם המצר נמי אגב חביבותיה לא איכפת ליה וק"ל

סעיף י"ד אחד שלקח מב' שדה אחת וכולי אלא א"כ מסלקו מכולה או מניחו בכולה וכו' הוא לשון הרמב"ם פי"ג מה"ש וכת' הל"מ ז"ל דלמד זה ממ"ש בפי"ב גבי מכר כל שדותיו לאחר וכו' דאם בן המצר רצה לקנות כולם הרשות בידו ולכך כתב כאן דיכול להקנות כולה ולא חציה אך לפי מ"ש ה"ה משם הרמב"ן ז"ל דאף בן המצר אינו יכול להקנות כולה לא יתכן זה יע"ש ולא ראה מ"ש הש"ע סל"ז דין הרמב"ן וכאן פסק האי דינא אשר ע"כ נ"ל דהתם ה"ט כיון דאינו בן המצר לא לשדה אחת מן הדין אינו יכול לסלק הלוקח משאר שדות וא"כ אינו יכול לחלק הקנייה אבל הכא שהוא מצר לשדה כולה אלא שאין משיג לקנות כ"א חציה בלבד ודאי הדין אמת שאם בא להקנות כולה הרשות בידו גם לא ראה מ"ש הרא"ש הטעם של הרמב"ן משום דאין מצוי שיקנה כל שדותיו ולכך לא תיקנו דין בן המצר משא"כ הכא דאין כאן אלא שדה אחת דשכיחי לקנות ודאי יש בו דין בן המצר

סעיף ל"ד בהגה אם רוצה להקנות ועיין בסמ"ע ז"ל דקאי על אחד מקרוביו שרוצה להקנות בשבילו וכ"ה בהדיא במרדכי שלפנינו וז"ל או אחד מקרוביו או מאהביו חפץ לקנות וכו' והיינו שקונה בשבילו ושפיר השיג על הע"ש דמה שרוצה ליישב הש"ך ז"ל ל"נ דמאי איכפת לן בהודעת דעת המצרן שרוצה לקנות כיון שאין כאן מי שקונה בשבילו דהא אין לשהות וכו' והמוכר צריך למעות עכשיו

סעיף ל"ז בהגה המצרן יכול לסלקו וכת' הש"ך הטעם דלא מיקרי בעלים ראשונים אלא כשמכרה המוכר לאותה שקנה ממנו דאל"כ אין לדבר סוף עכ"ל וכאן יהיה מקים קביעותו ולא כמו שלפנינו וק"ל

סעיף מ"ב מכר כדי ליתן מנת המלך וכו' אין בי דין המצר וכו' וכת' הסמ"ע וז"ל מפני שלכל אלו צריך מעות במהירות וכו' עד חובות כאלו שייך לזה וכאן יהיה מקום כבודו ולא כמו שלפנינו גם הראיה שהביא מסי' ק"ט מוכיח זה וק"ל

סימן רכ"ג המחליף וכו' אפי' אם הלוקח טוען בריא ומוכר טוען שמא על הלוקח להביא ראיה וכו' ועיין בסמ"ע ז"ל ומה שהק' עליו הרב ט"ז ז"ל לק"מ דהגמ' לא הק' זה כ"א על המשנה דאמרה יחלוקו אבל הרמב"ם דכת' הלוקח מביא ראיה