אברהם יגל (על השולחן ערוך) עט

מכחישו לומר שלא נתן לו שובר כ"א להזמנה בעלמא והיינו דקפריך הש"ס בפ' ז"ב ומעתה זכינו לדין דאף דיצא השובר אחר מיתת השליש נמי כשר השובר דהא לא הובא לו אלא מן המלוה אחר שפרעו דהא לא שייך גבי שליש הזמנה כלל מהטעם שכתבתי ואף דהברייתא נמי מיירי בהכי מ"מ מק' הש"ס שפיר וכאמור דאף דהמלוה צווח שמסרו לו להזמנה מ"מ כיון דאית לן דלא שייך הזמנה גבי שליש והיינו משום דנאמנותו של שליש גרמא דין א"כ ידעינן דנאמן שליש גבי מלוה ודלא בהש"ך ז"ל דלא ירד לזה וע"כ כת' דאם מת השליש אף ר"ת מודה דמאן לימא לן שהמלוה מסר לו השובר וכו' ע"ש ולפי מ"ש הדבר מוכרח מעצמו דהא לאו ברשיעי עסיקינן שכת' השובר השליש מעצמו גם מ"ש לתרץ לדעת הרמב"ם שכת' אם מת השליש וכו' כיון שלא קרעו וכו' אינו כלום דאינו יודע השליש שימות דמיתה לא שכיחא וכשהובא לידו בשביל הפירעון הוא בא

אמנם דכבר כתבתי בדעת הרמב"ם ז"ל דהא דקאמר דכתב יוצא מתחת ידי שליש ר"ל כתב יד שליש וכתבתי שכן נר' מדברי ה"ה ז"ל והיינו דמפרש רבי' הכי בהך ברייתא משום דכיון דשלישות השטר בידו למ"ל לשלישות השובר גם לא יצטרך עוד לשובר כלל כיון דהשטר הוא מונח ביד השליש ואף אם השליש אומר שנאבד ממנו כבר נאבד השלישות ממנו ויכול להכחישו המלוה בכל מה דבעי ואף דמקודם היה מאמינו עכשיו אינו מוכרח להאמינו והראיה דנתן לו השובר בלא עדים שאין נר' לו להאמינו עוד אשר ע"כ נר' לי לפרש דמאי דקתני בברייתא ויוצא מתחת ידי שליש הוא קאי על כתב ידו אבל הב"י ז"ל לא הבין הכי בדברי הרמב"ם ז"ל

סעיף ך' ואפי' במקצתו וכו' עיין בסמ"ע דפי' מקצתו למעלה ומקצתו למטה וכו' והיינו משום דאל"כ נאמן במגו דאי בעי גייזיה וכו' ע"ש ואינו מוכרח דאיכא למימר דכתוב לאחר חתימת העדים ממש דאי גזייה הו"ל לקיומי שטריה בלפופיניירא אחרינא כ"כ הרמ"ך ז"ל הובא בש"מ

סימן ס"ח סעיף א' אבל שטרי מתנות וכו' או שטרי מחילות וכו' כת' הסמ"ע דמיירי בשטר שכת' בו גוף המחילה וכו' דאי לאו הכי אינו לשטר אלא לראיה בעלמא וא"כ הוי כשטרי מו"מ דכת' בש"ע דכשרים בערכאות ואיך הרמב"ם והטור ז"ל כיילי ליה בהדי שטרי מתנה דאין הקנין אלא בשטר אלא ודאי דה"נ מיירי דגוף המחילה נכתב בשטר וכיון שכן לא מהני אלא בשטר ולכך פסול אבל הריב"ש ז"ל ס"ל דאף בכה"ג דגוף המחילה בשטר לא דמי למתנה דלא סגי בלא"ה אבל המחילה דאפשר אפי' בינו לבינו מהני דלא איברי סהדי אלא לשקרי ולכך בעי עדים א"כ אין השטר אלא לראיה כנ"ל לפרש דעתו אבל מהא דכת' הריב"ש ז"ל בסי' תצ"ג וז"ל בשטרי מחילה נמי אי לאו דחזו דמחל קמייהו לא מרעו נפשייהו ובדבור המלוה החוב נמחל ושטרא ראיה בעלמא ע"כ מבואר דהבין בדברי הרמב"ם ז"ל דשטרי מחילות לאו בנכת' גוף המחיל' אלא מיירי דמחל לפניהם ע"ת ולפ"ז אפ"ל דהרמב"ם מיירי בנכתב בשטר גוף המחילה ולכך כיון דלא מחל לו כלל כ"א בשטר הוי השטר עיקר הקנין ועוד אפ"ל דהרמב"ם איירי במלוה בשטר וכיון שכן צריך קנין במחילה כיון דלא החזיר לו שטר הלוה כמ"ש בסמ"ע סי' י"ב ס"ח ואמטו להכי הוי השטר הוא הקנין ובהכי כ"ע מודו ועיין ברמ"א ז"ל סי' רמ"א דלא ס"ל כסמ"ע ע"ש

סימן ע"ב סעיף ב' ה"ז ש"ש וכתב הרשב"א ז"ל אפילו אחר שפרעו ועיין להש"ך ז"ל שהק' למהרשד"ם ז"ל ממתניתין דפרק האומנים ומ"ש הוא ז"ל אינו נרא' לע"ד דהא דאמרינן שם טעמא דאומנים דנעשו ש"ש משום דתפיס אאיגריה הוא לס"ד דאמרי' שוכר ש"ח הוי ולכך מחלקינן ביניהם משום דתפיס וכו' אך אחר דקי"ל דשוכר הוי ש"ש משום דשביק כ"ע ומוגיר לדידיה א"כ אף האומנים נמי הוו ש"ש מטעם זה כמבואר שם בגמ' ד"פ ומהתימה שהרב גופיה כ"כ סי' ש"ו ע"ש ובעיקר הקושיא נ"ל דשאני התם דגילה בדעתו שאין חפץ עוד לשומרו וכיון שכלה זמן שמירתו דהיינו שגמרו וא"ל טול את שלך תו לא הוי ש"ש ומינה אף שקיבל עליו לעשותו לזמן אף שעבר הזמן כל זמן שלא אמר לו טול את שלך עדין חיוב השמירה מוטל עליו ודמיא לשואל לזמן אף דעבר הזמן עדין הוא ש"ש וכמו שפסק הש"ע לקמן סי' ש"מ ס"ח ע"ש

סימן ע"ג סעיף י"ז והמותר יהיה מתנה הוי אסמכתא וכו' ועיין מ"ש בסמ"ע דכיון דמ"ש שיגבה מעצמו חובו הוי אסמכתא גם במותר הוי אסמכתא וכו' ע"ש ולעד"ן דכיון דגלי אדעתיה להקנותו במתנה ע"י מעכשיו א"כ ודאי דעתו להקנותו אף מה שכנגד חובו ואיכא למימר דהאי דנקט מעכשיו לבסוף אכולי קנין קאי וגדולה מזו כת' הב"י ז"ל בשם הרשב"א ז"ל בסי' ר"ז במחודשין מ"ו וז"ל ועוד כיון דהתנה וכו' ויודע באמת שיפרע חלק בנין העיר ולא ינטל מצד אסמכתא א"כ בדוקא התנה שבדבור א' אמרה ואין דיבור א' מתחלק לשנים ע"ש ועיין עוד להסמ"ע בסימן ר"ז סק"ב שכת' לדעת רש"י והרא"ש ז"ל דאף דלענין כולו הוי אסמכתא מ"מ לענין מה שיגבה חובו לא הוי אסמכתא ע"ש וא"כ ה"נ אף דלמקנה כנגד חובו הוי אסמכתא ויכול לסלקו בקרקע אחר מ"מ לענין מותר לא הוי אסמכתא וקנאו כיון דאמר ליה מעכשיו וכ"כ הש"ך ז"ל

והש"ך דידיה אמר משום דלגבי קנס לא מהני מעכשיו והביא ראיה ממ"ש הנ"י ז"ל יעו"ש ולעד"ן דאינה ראיה כלל דהתם לא איירי במעכשיו אלא משום דס"ל דלגבי זביני לא הוי אסמכתא משום דקני משכון ולכך אם המר תזכה במשכוני ואני אתן לך וכולי א"כ לא הוי זבינא והוי אסמכתא אבל אם אמ' לו מעכשיו אזיל ומודה דלא הוי אסמכתא אף לגבי קנס משום דע"י מעכשיו קנייה להך משכון במתנה משעת הלואה והחוב עדיין עליו כדקאי קאי והיינו דאמרינן כיון דאמר ליה מעכשיו אמדינן דעתיה דכיוון להקנותו ולא הוי אסמכתא וכן הוא מבואר בשיטתו לנדרים גבי מתפיס זכותיה דהוי נמי קנס וכת' וז"ל ונמצא פסקן של דברים כל היכא דאיכא מעכשיו לית ביה אסמכתא וכו' ע"ש בדבריו גם ממקומו הוא מוכרח דאף לגבי קנס מהני מעכשיו דהא קאמר בסוף דבריו בכה"ג לאו זביני נינהו אלא ערבון וקנס כי האי דשמעיתין וכו' ולעיל סמוך ונר' גבי ערבון בת' דמהני מעכשיו גם הך ראייה שהביא מתוספות דע"י מעכשיו הוי כזביני ליתא לע"ד דאין כונת התוס' לומר דהוי כזביני דוקא אלא לאפוקי הלואה דאין בו איסור רבית והיינו כיון דאמר ליה מעכשיו נעשה כמי שהקנהו בשעת מתן מעות דאין כאן איסור רבית דהוי זביני אמנם לענין ביטול האסמכתא לא בעינן דהוי כזביני אלא כיון דגלי אדעתיה להקנותו ולא להסמיכו מהני

ולעד"ן בכונת הרא"ש ז"ל דהא דלא מהני הכא מעכשיו משום דלשיטתיה אזיל דכתב בפ'