אברהם יגל (על השולחן ערוך) עב

גביה אכל בלא נכייתא מיחזי כרבית וחיישי' דלא ליתי ליגע בשל תורה ברבית דעלמא ע"כ הרי מבואר דלא אמרי' האי כללא דהיכא דהתורה התירה אין להם לגזור וכו' אלא דוקא היכא דליכא גזרה בשל תורה אלא משום חומרא בעלמא בכי הא אמרי' כיון דהתורה התירה בפי' אין להחמיר אבל היכא דאיכא גזרה בשל תורה כגון רבית בלא נכייתא אף דהתורה התירה בפירוש אפילו הכי גזרינן

אך קשה הא דאמרי' בערכין בבתי ערי חומה רבית גמורה והתורה התירתו ולא העמידו דבריהם שם ואמאי כיון דאיכא גזירה בשל תורה אלא ודאי דכונת התנא לומר דלא גמרינן מיניה אך דלא תני הכי בשדה אחוזה הוא משום דגמרינן מיניה למאן דאכיל בנכייתא ומאן דלא אכיל ס"ל דשאני התם משום דהקדש הוא ולא דמי לרבית כלל ולכך לא תני הכי שדה אחוזה

סימן קי"ח סעיף ו' שאין סי' שחיטה סי' לסמוך עליו וכו' כ"כ הרשב"א ז"ל בת"ה לאפוקי מדעת בעל העיטור ז"ל שכת' דמותר דחיתוכה דישראל מידע ידיע וכבר דחו האי סברא מגמ' דאלו מציאות ע"ש וכן הובא ג"כ בנ"י ז"ל שם ע"ש והרב הגדול ר' יעקב מהודאר ז"ל ה"ה בחי' למס' מציעא כ"י כתב וז"ל ונר' ליישב דברי בעל העיטור דלאו קטיל קני באגמא שלא ירגיש בזה אלא שלא כת' כן אלא בשולח ע"י נכרי דהשתא כיון דכונתו לשלוח גדי שחוט ע"י נכרי עושה סי' בשחיטתו שעושה שינוי בשחיטתו משחיטת נכרי וכן ההיא דשולח ירך אבל בעלמא שאין כונתו לשלוח ע"י נכרי אין עושה שינוי בשחיטתי משל נכרי ודו"ק עכ"ל ואחר המחילה ליתא דאי הרב בעל העיטור מיירי בעשה שינוי בשחיטתו א"כ מאי צריך תו להך טעמא דחיתוכא דישראל וכו' ת"ל דעשה סי' גם הך דירך אינו ענין לכאן דהתם קאמר דשולח ירך משום דחיתוכא דידיה משונה משל נכרים מאליו ולאו משום דעביד איהו סי' משו' דכונתו לשולחו דא"כ מאי שנא ירך אפי' חתיכה ועושה בה סי' אלא ודאי משום דסי' ניכר מאליו ע"י חיתוך הגיד והכא נמי קאמר ה' ב"ה ז"ל דשחיטה דישראל היא משונה משל נכרים מאליו ולכך מתמה הרשב"א ז"ל שפיר דמהש"ס משמע דליכא חילוק בין שחיטת ישראל לשחיטת נכרים אם לא שנאמר דבזמן ההוא של ב"ה לא היו הנכרים שוחטין לא נוחרין וכו'

גם ראיתי להריטב"א ז"ל בפ' אלו מציאות גבי הא דהתירו לו משום שחיטה דהק' וז"ל והא בשר שנתעלם מן העין אסור ואית דמתרצי שהשחיטה סי' לכשרות ודחה הרב ז"ל כמו שדחה הרשב"א ז"ל יעו"ש

סימן קנ"א סעיף ה' כתב הב"י ז"ל ולענין מה שקונסין אותו עד י' בדמיו וכו' לא היה צריך לכותבה משום דליתא בח"ל וכו' עכ"ל ותמהני איך נעלם ממנו מ"ש הטור ז"ל סי' רס"ז בענין המוכר עבדו שקונסין אותו וס"ל כדעת אביו הרא"ש ז"ל דהא דאין קונסין בח"ל היינו קנס שכתוב בתורה אבל קנס שעושין לעשות סייג עושין וק"ל

סימן רכ"ח סעיף י"ד ומיהו כשיפרוט לאחד מן המתירין סגי והק' הרב כסא אליהו ז"ל דא"כ מאי מק' הגמ' גבי מאי דקתני מתני' בפ"א דיבמות חכם שאסר אשה על בעלה לא ישאנה שמא עיניו נתן בה ומק' הש"ס אי בג' אין אחר מעשה ב"ד כלום אפי' אי ב"ד מיירי דידע אחד הענין וכיון דאין צריך להודיע לחביריו והסכימו לדעתו הוו ג' ב"ד ובאמת לא אסרה כ"א אחד מהם ולכך אמרה מתני' לא ישאנה ולעד"ן דלק"מ דשאני התם כיון שיש לו תובע מירתת דחייש שמא ישאלו לו במה אסרת אותה על בעלה ומוכרח לומר האמת כמו שאמר הש"ס דבכורות דל' ע"ב וגדולה מזו כת' הרמב"ם סוף פ"ב דבכרות דאף דאיכא תובע דמירתת וכו' ומאחר שכן חשיב דין של ג' ולכך מק' הש"ס שפיר ובאמת הך ראייה שהביא מירושלמי ממעשה דר' בין לא מיכרע' דאפש' יחיד מומחה היה וראיה מסוף לשונו דאמר ברוך שבחר וכו' התרתיהו לך ועיין מ"ש בס"ד בהל' בכורות שכתבתי מזה הענין יע"ש

סימן שכ"ג סעיף א' אבל חלת א"י לא יאכל עד שיפריש וכו' נ"ל לאו דוקא עד שיפריש דה"ה אם נתן עיניו בצד זה ואכל מצד אחר מותר דהא מדמינן לה לתרומה ואף דאפשר לדמותה לתרומת מעשר כיון דהשתא אינה אלא מדרבנן אפשר לדמותה לתרומה גדולה אך קשה דהא פסק הש"ע בא"ת סי' תק"ו עיסה שנילושה בעי"ט אסור להפריש חלתה בי"ט ואמאי דמאי שנא מהא דאמרי' בפ' נוטל ר"י אומר אף מעלין את המדומע ואוקמוה בגמ' כיון דאפש' ע"י תיקון כרשב"א מותר להפריש ה"נ כיון דאפש' במחשבה יהא מותר ואין לומר כמו שכתבו התוס' בגיטין דל"א בד"ה כמחשבה דוקא במדומע שכבר הוא מתוקן וכו' דלא כתבו כן אלא גבי טבל בתרומה ומעשר אבל חלה כיון דאיכא חלה דמפרישין אותה בי"ט בודאי קיל מטבל וכן נראה לי מהא דאמרי' בפ"ק דביצה די"ג לימא דשמואל פליגא אדאבוה דאמר שמואל וכו' ופירש"י וא"כ הך הפרשה לא כל כמיניה כיון דאיכא תיקון בלא"ה ולדעת התוס' אמאי ל"ק אמתני' דאין מגביהין תרומות בי"ט כיון דאיכא תיקון בלא"ה דהיינו ע"י מחשבה מגביהין אלא ודאי נ"ל דהיינו דוקא בחלה ובמדומע אבל לא בטבל וכו' וא"כ הדרא קושייא לדוכתא ואפש' לומר משום דלא קיימא לא כר"י אלא כרשב"א בפ' נוטל דאית ליה כיון דאיכא תיקון אחד בלא הגבהה אין מגביהין וכתירוץ הש"ס בביצה והא דלא קאמר שמואל כ"א חלת ח"ל משום חידושא אתא לאשמעי' דאף דלא קבע לה מקום בעיניו אך ודאי בי"ט שרי ליתן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה וכו' וכמ"ש התוס' בגיטין

אמנם באמת לא ירדתי לסוף דעתם בזה דהא אמרי בברייתא הלוקח יין מבין הכותים בע"ש ולא קדש עליו היום מתנה עליו ואומר וכו' משמע דאם קדש עליו היום אין לו תקנה וכן כת' התוס' בגיטין דכ"ה ובסוכה יעו"ש ואם איתא אפי' בשבת יש לו תקנה ע"י מחשבה דישייר בשולי החבית התרומה והמעשרות דהא ונחשב קאי נמי חף על המשקה דתירוש ויצהר וכן נמי אמר ר"י בפ' בכל מערבין מתנה אדם על הכלכלה בא' לאוכלה בשני משמע דבא' אסור לאוכלה בכל אופן ואמאי והא שרי ע"י מחשבה וכן נמי אמרי' במס' דמאי אם היו לו תאנים טבל והוא בע"ש אומר וכו' משמע דאין בו היתר אכילה בשבת כי אם בזה האופן וגם מהנך משניות דפ"ז הכי משמע

אשר על כן נ"ל כוונתם לומר דוקא תרומה משום דכתי' בהו ונחשב אבל במעשרות דלא כתי' ונחשב לא מהני מחשבה ולכך בכל הני לא מהני לעשר ע"י מחשבה והכי נמי כונתם במ"ש דוקא התם משום דנתקן אבל תחלת תיקונו של טבל וכו' ר"ל דוקא התם כיון דנתקן כבר ואין בו איסור כי אם משום תרומה ואפשר ליתן עיניו בצ"ז וכו' ושרי אבל תחלת תיקונו של