אברהם יגל (על השולחן ערוך) סט

מ"ש אפ"ה לא הותר לו לעשות כדעת הך תנא כיון דמאריה דאתרא דעתו לאסור אין בידו כח לעשות הפך סברתו במקומו ולכך לא התירו לו אלא בצנעא

עוד מהא דאמרי' שם בהך עובדא דרב בר שבא דאייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל הכי מוכח כיון דאית ליה דאיכא איסורא דרבנן וכמ"ש התוס' שם יעו"ש וכר"י ן' ברוקה כדאיתא לשם לא יכול לשנות אף דאיכא מחלוקת דהא רב נחמן איקפד וקאמר גאמולשבא והיינו משו' דאין הלכה כאותו תנא דס"ל כוותי' כיון דכמה אמוראי עבדי דלא כוותיה הכרח עליו דליבטל דעתו אבל במקומות שאין להם הכרע אלא מסברא דנפשיה קבע להם הלכה כאותו תנא להקל או להחמיר אף דבא חכם אחד לשם ואינו רוצה בהך קביעות הלכה דנהי דהוי מחלוקת כמ"ש מ"מ אין לו להכריח עליו לעשות כמותו ולכך בהך עובדא דלוי לא הכריחו עליו אך בודאי איכא מחלוקת כיון דכבר הורה היתר מאריה דאתרא וכו'

ובאמת נרא' דהתם לא ידעי ביה דאינו אוכל מחמת שהוא אסור אלא משום דאימור דאנינא דעתיה הכי על ר"ה גם מ"ש דהיכא דאיסו' דרבנן הוא מבואר שרי מפני מחלוקת אינו נראה דהא ודאי דבר פשוט הוא כיון דאיכא איסור בדבר קרי ביה ופורץ גדר ישיבנו נחש ובכ"מ אמרינן מנהגא במקום איסורא מי שבקינן לה והך דנהגו בו היתר הוא משום דלא צייתי לן דהא ודאי לא נתנו דבריהם לשיעורין ובכל מקום ובכל זמן לא פלוג רבנן בגזירות ובאיסור והא דכת' הפר"ח ז"ל דאי מדרבנן לא יזקיקו לבער לא דמיא להכא כיון דלא אמרו רבנן דבעי ביעור כ"א בכה"ג מעיקרא לא מצו אמרי הכי כיון דבא לידי מחלוקת אבל בדבר שיש בו איסו' דרבנן בעלמא אף דאתי לידי מחלוקת בשאר מקומות לא יעשה דאין פלוג באיסור דדבריהם שוב ראיתי דהוא עצמו תבריה לגזיזיה לקמן יעו"ש גם מ"ש דבמקום שנהגו והוי איסורא דרבנן מותר לשנות וכו' לא דמי כלל כיון דאינו אלא מכח מנהג ומדינא מותר וכו'

סימן תק"ו סעיף ג' אכל עיסה שנילושה בעי"ט אסור להפריש בי"ט כאבוה דשמואל דפליג ארבה אבל התוס' פסקו כרבה דהוא בתרא יעו"ש

עוד שם בהג"ה ומותר לאפות הפת ע"י שאוכל ממנו דלא כמרדכי שאוסר וכס' הב"י ז"ל שהק' על המרדכי ז"ל שכת' אין יכול לאוכלה ומה שתי' הט"ז ז"ל דמ"ש המרדכי אין יכול לאוכלה קאי אכהן אינו נוח לי דמסיפא דקאמר מצי לאוכלה ודאי לא קאי אלא אבעלים ומה שכתב הב"ח ז"ל דאין יכול לאפותה משום חציה של גוי אין ראיה דהכא שאני דבידו לבצוע מכל חדא וליתן לכהן וכן כת' התוס' ורש"י ז"ל בפ' אלו עוברין דאפי' איסורא ליכא וה"נ כונת המ"א ז"ל שהביא ראיה משם ועיין לה' ערך השלחן נר"ו

גם הק' הט"ז ז"ל אמאי אין יכול לאפותה דזה דמיא לבהמה דכיון דאין יכול לאפותה וכו' ותי' דהיה יכול להפריש מאתמול וכו' ואינו מוכרח דמי לא עסקינן דשקעה עליו חמה ואין לו רשות להפריש ועיקר הקושי' ל"ק כיון דמניח יותר מחלה כדי להפריש החלה לית לן בה

סימן תקכ"ז כתב הב"י משם הרוקח ז"ל דמי ששכח לערב בי"ט ונזכר בי"ט בלילה אין להניח ואם הניח מהני ודמי להגבהת תרומות וכולי ע"כ וכת' הב"י ז"ל ואיני יודע אם משום דס"ל דאסור להניח בלא תנאי וכו' או דס"ל כמ"ש הר"ש ז"ל דמהני בלא תנאי וכו' ע"כ פי' דמספק"ל דהיינו טעמא דכתב אין להניח משום דס"ל כדעת הגאונים ז"ל דבעי תנאי ולכך הכא דליכא תנאי דמיירי דנזכר בליל י"ט שני אין להניח או בודאי ס"ל כדעת הר"ש דמהני בלא תנאי אך הרוקח ז"ל ס"ל דאין להניח בי"ט משום דמתקן הוא ול"ד למניח בי"ט ראשון דכיון דע"י תנאי הוא לא מקרי מתקן בי"ט דהוי חול ולזה הכריע הרב דכיון דדין התנאי עדיין לא כתבו כ"א אחר זה בודאי הא דכת' אין להניח לאו משום תנאי קאמר אלא משום י"ט וזהו בודאי משום דס"ל דמהני בלא תנאי כדעת הר"ש כנ"ל כוונתו ועיין בס' מטה יהודה למהר"י עאייש ז"ל ועיין לה' אליה רבה זל ולהר' יד אהרן ז"ל ולא ידעתי מה הבינו בכונתו עד שמקשי' עליו ולע"ד נר' להכריח דס"ל כדעת הר"ש ז"ל דאי ס"ל כדעת הגאונים דאין להניח בלא תנאי ומש"ה אסו' להניח א"כ מנ"ל לחלק בין לכתחילה לדיעבד מהך דאין מגביהין תרומות ומעשרות דאין לו ענין לכאן אבל אם נאמר דהא דאסר להניח הוא משום תיקון בי"ט הוי דמי להך דאין מגביהין ממש ומכאן הוכיח הרב דס"ל כהר"ש ז"ל

סימן תקפ"ו סעיף ג' והוא שלא נתכוון לזכות בו וכת' המ"א ז"ל משם הב"ח ז"ל דאם הוא של בעלים אפי' נתכוון לזכות יוצא בו ותמה עליו מסוגיא דפרק הצלמים דקאמר דילמא מגבה ליה וכו' וראיתי לס' חמד משה שתמה עליו דהתם מיירי בהפקר וכמו שפירש"י ז"ל וליתא דא"כ הו"ל למימר הניחא בהפקר אם יש לו בעלים מאי איכא למימר ומ"ש פירש"י התם לומר דין קנייה בהגבהה ילפינן מהפקר אבל אה"נ גזרינן הגבהה אף דיש לה בעלים ואין להק' מהא דאמרי' בע"א דנ"ג ע"ב דמק' הש"ס על מתני' דקתני אין ישראל מבטל ע"ז של נכרי פשיטא ומאי קושייא דילמא איצטריך לאשמעי' אפי' של בעלים אמרי' מדאורייתא קנייה דבלא"ה קשה דאיצטריך לאשמעי' אפילו של הפקר משום דילמא מגבהה לה אלא ודאי הך סוגייא כר"י דנשתברה מאליה אסורה וא"כ אין זה חדוש דע"כ לא אמרי' הך סברא דגזרינן דילמא מגבה לה אלא לר"ל כמבואר שם

גם על הך שכת' המ"א ז"ל שלא תירצו התוס' בסוכה הכי כת' הרב הנז' לדחות דהתוס' ס"ל כמ"ד גזל הגוי מותר מדאוריית' וקני ולכך הוצרכו לתרץ שלא נתכוון לזכות אבל אנן קי"ל דאסור מדאורייתא ולא קני יעו"ש גם זה ליתא דקושיית התוס' היא אליבא דרבה דס"ל כר"ע דגזל הגוי אסור מדאורייתא כמבואר בפ' הגוזל דקי"ג ע"ש אך מ"ש מ"א ז"ל דכיון דחייב באחריותו הוי שלו כמו גבי חמץ אין ראיה דשאני התם דכתי' לא ימצא דהא גבי ע"ז דעיר הנדחת פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' עכו"ם דין יו"ד דפקדונות של עיר אחרת בתוכה אף דקבל אחריות מותרין דלא הוי שלו ולא ילפי' מחמץ

ושוב ראיתי דהדין זה במחלוקת הוא שנוי בין רש"י והתוס' ז"ל בפ' השוחט ד"מ ע"ש בתוס' בד"ה רבוצה ומ"ש ראיה מגזל ולא נתייאשו הבעלים אינו יכול להקדיש היינו מדאורייתא אבל גבי ע"ז רבנן החמירו וגזרו משום ע"ז של ישראל עצמו וכ"כ הב"ח ז"ל גופיה בי"ד סי' קמ"ו ס"ב וצ"ע ולא ידעתי מה יענו התוס' למאי דאמרי' בע"ז מגבה ליה והוי שלו ואף לאוסרו על בעליו שאינו יכול לבטלה ולמוכרה לישראל

סימן תר"ע סעיף א' כל השמנים כשרים וכו' אם גזל שמן מחבירו