אברהם יגל (על השולחן ערוך) סח

עם הפסח משמע דבאה עמו ביום י"ד זה לא שייך כ"א בחול וזהו דקתני מתני' אימתי מביאין עמו חגיגה ודו"ק

סימן ת"ע סעיף ה' הבכורות מתענין וכו' כתב המרדכי ז"ל בשם הר"ר יחיאל ז"ל דמותרין לאכול מיני תרגימא והביא הפר"ח ז"ל ראיה מהירושלמי דאמר ר' לא אכיל לא חמץ ולא מצה וקאמר משום דהיה בכור משמע אבל מיני תרגימא מותר ע"ש ולעד"ן דאין ראיה משם דא"כ הו"ל להתיר מצה עשירה דהא דאינו אוכל מצה משום דר' לוי הוא דוקא מצה דראויה בלילה ועלה קאמר דבכור הוה ואין לומר דמעיקר' הוי פירושו מצה ענייה והשתא הוי פירושו מצה סתם ואפי' עשירה דאין זה מן הדרך להעיד עדות שאינו מבואר אלא ודאי דעדותו מבוארת דהוא ראה דהביאו לפני ר' חמץ ולא הוה אכיל הביאו לפניו מצה עניה ולא היה אוכל ולכך מעיקרא ס"ד דס"ל כר"ל ובן בתירא אבל שאר דברים היה אוכל ואהא דחה לו דילמא הא דלא אכל משום בכור הוא וא"כ אפי' שאר דברים לא היה אוכל אפי' מיני תרגימא גם מ"ש דפי' מתענין לאו דוקא אינו נ"ל דהא אמרי' בר"ח אסור להתענות ואף דאינו חייב לאכול פת. ע"כ נ"ל דהר"ר יחיאל ז"ל קאי אאסטניסין דעלמא דכיון דבאו לגרר לא חיישינן ולאפוקי מס' רי"ו והביאו ההגה לקמן או אפש' דמיירי בסתם אסטניס אבל יודע בעצמו דאף מיני תרגימא יזיקנו לא יאכל כההיא דר"ן

סימן תע"א סעיף ג' בהגה אבל מצה שיוצאין בה בלילה אסורים וכו' וכתב הח"י ז"ל דאם נתבשלה דאינה ראויה לבלילה מותר ע"ש והר"ב יוסף אומץ ז"ל הביא משם הרב בית דוד ז"ל שאוסר וראייתו מדתנן במס' ע"א חומץ שעיקרו יין אסור ומק' הש"ס פשיטא וכן גבי יין שבשלו ע"ש הרי דפשיטא ליה להש"ס כיון שנאסר שוב אין לו תקנה והרב השיב בזה דוקא הכא משום דאיסורו לאו מחמתו אלא דזמן גורם ושוב הוק' לו' מהא דאמרי דם שבשלו אינו עובר עליו ע"ש שנדחק ולעד"ן דלא דמי כלל דהתם החששה היא שמא נתנסך כבר וכיון שכן אין לו היתר כיון דנאסר אבל הכא דהאיסור הוא משום דראוי וכיון דאינו ראוי א"כ אינו בכלל האיסור גם הך דדם שבשלו דהאיסור הוא משום דראוי לזריקה וכמבואר בגמ' דקרא כתיב כי הדם הוא בנפש יכפר ע"ש. אך נלע"ד לאסור כמ"ש ה' ב"ד ז"ל מהא דפסק מורם ז"ל בהגה בי"ד סי' קט"ו ס"ב גבי חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אסור וכת' ה' ז"ל חלב של עכו"ם שנאסר אינו מועיל אם יעשו ממנה גבינה או חמאה אבל נשארו באיסורם וכל מה שיעשו ממנו אסור ע"ש הרי מבואר דאף דבטל טעם האיסור כשמעמידין אותו דקי"ל חלב טמא אינו עומד אפ"ה כיון דכבר חל עליו איסור שוב אין לו תקנה ורואה אני שהדברים ק"ו דהתם העמידו דבריהם אף להפסיד הגבינה או החמאה כ"ש הכא שאינו יבוא לידי הפסד והוי כדבר שיש שיש לו מתירין דיכול לאכול לערב ועוד נ"ל טעם אחר לאסור דהא קי"ל כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ואף דבטל הטעם עדין האיסור במקומו עומד ואף באיסור דרבנן וכמבואר בריש ביצה וכן ראיתי להפר"ח ז"ל בי"ד ע"ש אלא לטעם זה ק"ל הא דאמרי דם שבשלו אינו עובר עליו וכו' הא אמרי' בדאורייתא צריך מנין אחר להתירו אף דבטל הטעם וכמבואר בגמ' דמפיק ליה מקרא דבמשוך היובל אף דידעי' הדין מקרא דההוא ע"ש בפירש"י ז"ל ואפשר לומר דדבר שנשתנה ע"י מעשה לא הוי בכלל דבר שבמנין דאורייתא דכיון דנשתנה לא זהו דבר הנאסר ולא דמי לחלב וצ"ע

סימן תצ"ד סעיף ג' אסו' להתענו' במוצאי חג השבועות וכתב המ"א ז"ל מפני כשחל עצרת בשבת היה י"ט אחר השבת ע"כ והמעיין בגמ' יראה דדבריו שלא בדקדוק אבל בעיקר הדין אני תמה דמשמע הא דאסור משום דהוא יום טבוח שהקריבו קרבנותיהם ולכך לא כת' כן רק גבי שבועות ולא בשאר מועדים והא קיימא לן במס' ר"ה דבטלה מגילת תענית והא דגרסי' בגמ' דר"ט לא הניחם לספוד אף דהיה אחר חרבן משום דאפש' דס"ל כמ"ד לא בטלה וכ"כ התוס' בפ"ק דתענית גבי עובדא ד"א בר צדוק דהא דלא התענה בעשרה באב משום דהיה להם קרבן עצים בו ביום משום דס"ל כמ"ד לא בטלה ועיין במ"ש בעניותין בסי' תס"ח ועוד קשה דא"כ יהיו שבעה ימים אחר שבועות אסורים בתענית כיון דהם תשלומין כדמשמע בגמ' ועוד כיון דלאו כ"ע עושין ביום אחד קרבנם אמאי יהיה אסור בכל גלילות ישראל משום קרבן יחיד וראיה לזה מהא דאמרי' במגילת תענית מריש ירחא עד תמניא ביה איתוקם תמידא ומתמניא וכו' ולא קאמ' טעם פשוט משום די"ב נשיאים הקריבו קרבנם בימים אלו אלא ודאי משום דאפי' בזמן הקרבן מאן דאסור ביום שלישי מותר ביום רביעי וכו' ולכך אין גוזרים סייג על הציבור מטעם קרבן יחיד ועיין בב"י סימן תכ"ט ובמ"ש הפר"ח זל לשם ושוב ראיתי שנתעורר בזה הרב מ"ל בפ"ח מה' כלי המקדש יעו"ש

סימן תצ"ו כתב הפר"ח בדיני המנהגים סי' ט"ו משם הרב צ"ץ זל דאם הסכימו הקהל שלא יקנו הדגים ב' חודשים ש"ד והביא ראיה מהך דארשב"ג המעון הזה וכו' עוד הביא ראיה מהך דפ"ב דביצה וכו' וכת' המ"ק ז"ל דה"ל משום דהדין כך דרש להו וכו' ומ"ש ראיה מנאבד העירוב וכו' משום דאי לא הא לא קיימא הא וכו' ע"כ ולדידי יפה כיון הרב דהא בהדיא הא דרשב"ג משום עת לעשות וכו' וגם הרמב"ם בחיבורו הכי מפרש ואף לשיטת רשב"ם ז"ל בפ' ג"פ דקס"ו דס"ל דרשב"ג פליג את"ק מ"מ איך נכנס לב"ד ולימד לעשות כדבריו כיון דפליגי וס"ל דהשאר עליה חובה מאי מהני תקנה זו לבטל דבר אחד מפורש בתורה וגם הם איך העמידו תקנה זו אלא ודאי משום דכיון דרוב הזמן לא יהיה מצוי אפי' אחד ואוכלות בקדשים בטומאה העמידו תקנה זו הכא נמי דאפשר ערוב היותר שלו ברוב הזמן לא יהיה מצוי כלל ויבטל תענוג שבת והוי דומיא להך דעירוב ממש דאיפשר יבטל תענוג שבת ולא יברור ודלא כהרב ז"ל דמרחקן

עוד כתב בסי' ט"ז דהיכא דאיכא איסור דרבנן לא ינהוג בו היתר במקום שנוהגין וכו' והביא ראיה מהא דלוי איקלע וכו' וכת' המ"ק ז"ל משום דס"ל כרבנן דס"ל דאסו' מדאוריית' ומפני כך לא איכפת ליה במחלוקת כיון דפליגי בהכי לא מיקרי מחלוקת וכו' ע"כ ולא דק דהרא"ש גופיה אית ליה דרבנן לא פליגי אר"ע בבשר עוף יעו"ש גם מ"ש דליכא מחלוקת היכא דאיכא פלוגתא לא ידעתי מהיכן למד זה דכיון דקבעו להם רבותם דמותר איך היה בידו כח לאסור הפך דעת מאריה דאתרא דהוא שם כיון דלאו איהו בר פלוגתיה ורבה בר בר חנא נמי אע"ג דמחלוקתם בפלוגתא דתנאי היא וכמ"ש הר"ן בפ'