אברהם יגל (על השולחן ערוך) סה

וימכרו לעכו"ם אפי' הרבה כמ"ש בו"ד סי' קל"ד משום דכיון דהיא תרבה לא אפש' לאפותה כולה וראיתי לה' ע"ה שנדפס מחדש שכת' משום דאף פת של גוים מ"מ חיישי' ליתן לפעליו ע"ש וליתא דכיון דאפוייה אצל הגוי הו"ל חמץ גמור וליכא למיטעי אבל מהא דלא נתן הך תקנה דקבא שם בי"ד משמע דלא מהני בשאר איסורין אלא דוקא הכא משום דאיכא ס"ס דא"ת שמא ימכרנו לישראל בודאי יכלה קודם הפסח אבל התם עדין חיישי' שימכרנו לישראל ע"א ובהכי ניחא לי גרסת ה"ה להרמב"ם ז"ל דלא גריס לישראל אלא לעכו"ם למ"ל למ"מ הך טעמא דכלייא קמי פסחא וכו' משום דאי לא שרינן אף קבא קבא לגוי כמו בשאר איסורין דלא כהפר"ח ז"ל ומהתימה דהרב. גופיה כת' האי ס' בהשיגו להש"ך בי"ד סי' פ"ד ע"ש וכ"כ כאן לדעת הר"ן ז"ל ובעיקר תמיהתו להש"ך וט"ז ז"ל לק"מ דהכא נמי גבי קמח מתולע איכא ס"ס שמא ימכרנו לישראל או לא וא"ת שימכור לישראל שמא ימכור קמח שניכר וכו' כ"כ הר"ב ע"ה נר"ו משם ה' ב"ד ע"ש ועוד דהתם נמי איכא ס"ס שמא לא ימכר' פי' שמא לא ימכרנו לישראל וכמ"ש שם הש"ך סי"ח ואף דלא קי"ל הכי גבי קבא מקילין וכו' אך ודאי נראה דזה לא יתכן הך דכת' הט"ז שם סי' קל"ד סק"ו דמשמע דאף דליכא האי ס' דס"ס אפ"ה שרי לזבוני מעט גם משם נר' ברור דדעת רמ"א בהג"ה כדעת הש"ך והט"ז והביאו הב"י משם רי"ו ע"ש אלא שראיתי להמ"א ז"ל שדחה זה מכונת רי"ו וכת' דכונתו היא דאין יכול למכור יחד חוץ מדמי יי"ן שבו וכו' ודבריו נעלמים דזהו לאו משום חומר ע"א דאדרבה קולא היא כמ"ש רש"י שם דמ"ט ע"ש גם מ"ש כיון דהיין נרגש ואיך וכו' לק"מ דשם כת' הטעם דחיישי' שמא יחזור הגוי וימכור לפועליו לזה הישראל והוא מותר בהנאה דכיון דהך ישראל ידע ביה שהוא סתם יינם וכ"כ רי"ו שם ח"ד גבי פת של גוים משם התוס' בזה הלשון אלא דלא כת' שם הך תקנה דלא ימכור יחד לגוי ע"ש ואפש' משום דקאי אמתירים למכור יחד לכך כת' והתוס' כת' דלא ימכור לגוי ר"ל יחד וגם סמך אמ"ש גבי יי"ן ע"ש אמנם מדברי התוס' ביבמות משמע דלא חיישי' להכי אלא גבי פת וכו' ולא גבי יי"ן ונר' משום דהך חששא אינו אלא לישראל גופיה אבל הך פת חיישי' לכל ישראל ולכך החמירו אף במעט מעט ולא דמי להך דבריא דחיטי דהתם קלי איסורה ומותר למכור אף דמי יי"ן שבו כמ"ש הפר"ח ז"ל לקמן סק"י

והשתא דאתית להכי מהתם לק"מ דכיון דאינו אלא משום חומרא דע"ז מקילינן למכור מעט מעט דהא מדינא שרי' למכור והיינו דוקא משום דהוי חששא רחוקה וכן נראה מהא דלא כת' הך תקנה בסי' תמ"ב לענין פת של ע"ז והיינו כמ"ש רי"ו ז"ל משם התוס' דחיישי' למכור לפועליו וכמ"ש אלא שראיתי להש"ך שם ס"ח שכת' דמוכח מירושלמי דמותר למכור לגוי וכו' בענין שלא ימכור לישראל וכו' יעו"ש וכן כתב הפר"ח ז"ל לקמן סק"י יע"ש ואפש' דאזיל לשיטתי' דכל מעט אין דרך לזבוני ואם כן הא דכתבו דחיישינן למכור לפועליו דוקא בכולו

ומעתה צ"ל אף מ"ש רי"ו ז"ל משם התוס' הוא בכולו וסמך למ"ש הר"ן ז"ל וכמ"ש גם מסוף דבריו שם משמע דכולם שוים בדין ואין חילוק כלל ועיין לדבריו בסי' נ"ז שנראה ברור דלא שרינן מעט אלא באופן שיכלה קודם הפסח ע"ש אלא דיש בו מקום עיון דא"כ מאי מקשה הש"ס דפסחים לרבא דילמ' שאני הכא דאיכא ס"ס שמא לא ימכרם כלל לישראל ואת"ל ימכרם שמא ימכרם מעט דיכלה קודם הפסח אלא ודאי דאף כה"ג לא מיקרי ספק דאנן נחתינן בספיקא שמא ימכרם כולו לישראל דהא אף בגד נמי איכא ספק ס' דשמא לא ימכרם לישראל ושמא לא ימכור אלא מעט דאין בו כלאים ואין לומר דהתם אף בספק בתרא מידי ספיקא לא יצא אבל הכא גבי פסח דאי אמרי' דימכור מעט אין כאן ס' כלל דפשיטא דיכלה קודם פסח דהכא נמי מי יימר דאין להשהותו דהא להרמב"ם מעט מעט לישראל אסור בלא הודעה והיינו דחיישי' לשהויי ליה אך גבי גוי דאיכא ס' ספיקא שרי אך ראיתי להרב שה"ג ז"ל שכתב להרמב"ם דלישראל נמי שרי קבא קבא בלא הודעה דמ"ש מגלוי דלאו בר הודעה ושרי יעו"ש ולפי האמו' אין נר' דוק' התם דהאיכ' ס"ס ועיין לה' בה"ג ע"ש

סעיף ב' אע"פ שלא נתבקע אסור וכתב הק"נ ז"ל דהכריחו לזה דאי נתבקעו שרי לזבוני ולא חיישינן שמא נתבקעו ונתייבשו דכיון דבלא נתבקעו שרי ע"כ ולפי מ"ש הר"ן דחיישי' שמא יטחון וכו' אין הכרח ועיקר משום דלא מפליג רבא כמ"ש הר"ן ז"ל והב"י ז"ל אבל הרא"ה ז"ל כת' משום דבחיטים לא בעי ביקוע דר"ל כיון דשרו במים כ"כ וכן כת' ריב"ם הביאו הגהות וכ"כ האגור משם אביו כמ"ש הב"י ז"ל וכן פירש הפר"ח ז"ל אך מ"ש דמשתמע מיניה אף בלתיתה והק' עליו מ"ש לא נהירא לע"ד דהרא"ה לא קאי אלא להנך פוסקים כשמואל דבעו נתבקעו ממש ואף בנפוחים כ"כ שיתבקעו ע"פ הביב ס"ל דמותר לכך כתב דזה דוקא בשעורים אבל בחיטים כיון שנתפחו כ"כ לא בעי ביקוע וכן משמע דלח הביא הר"ן ז"ל ס' הרא"ה ז"ל אלא הך סברא ע"ש גם ה"ה ז"ל לא כת' הך סברא דהרא"ה ז"ל אלא גבי תבשיל דמתירין כשמואל דבעי' נתבקעו ממש אבל לעולם דאזיל ומודה הרב ז"ל בתחלת לתיתה דחיטים קילי טפי משום דשרירן כמ"ש בגמ' אך במקום דבעי ביקוע כגון דנתפחו דבהכי פליגי אמוראי חיטים חמירי ואמרי' דכמי דנתבקעו דמי והוי ממש דומיא דהך חיטים דנפל עליהם יין דאמרי' דכמו דנתבקעו דמי דהתם נמי כיון דנחת להו דין הביקוע אמרי' דכמאן דנתבקעו וכו' ובהכי נמי ניחא לי מאי דאמרי' בגמ' מאי שעורים ומאי קושייא דאימא משום דבעי למתני דאם לתת ולא נתבקעו מותרות דלא שייך זה בחיטים. אך לפי האמור ניחא דזה לא שייך אלא לשמואל דבעי נתבקעו ממש אך למר עוקבא דמיירי בנתפחו אין חלוק בין שעורים לחיטים וכמ"ש הר"ב ע"ה נר"ו סי' תנ"ג ע"ש

ומעתה גם הרי"ף ז"ל אפשר שיסבור כהרא"ה ז"ל כדמשמע מדברי ה"ה ז"ל די"א הוא לס' הרי"ף לא כן ס' הרמב"ם דכת' גבי תבשיל חיטי' ושעורים דמבואר דדינם שוה דהתבשיל מותר דאף החיטים בעי' ביקוע אך להרי"ף ז"ל דלא נקט אלא שעורים אינו מוכרח וא"כ לא ידעתי מהיכן משמע ליה להב"י ז"ל דהרי"ף לית ליה ס' הרא"ה ז"ל ויותר תמיה לי למ"ש רי"ו בח"א ח"ה דאחר שכת' דברי הרי"ף גבי שעורים שנמצאו בתבשיל וכו' כת' ולפי מש"ל משם הר"מ אסור אפי' לא נתבקעו ע"כ ונ"ל דט"ס נפל ושייך למ"ש משם הרא"ש דחיטה שנמצאת בעיסה דאם לא נתבקעה מותרת וכו' שייך כאן ולפי מש"ל וכו'

סימן תס"ח סעיף א' העוש' מלאכה וכו' הנה התוס' כתבו