אברהם יגל (על השולחן ערוך) סד

שומשמין ממ"ש ה"ה ז"ל על מ"ש הרמב"ם מותר וכולי הוא תוספתא וא"כ מה חידשה פה ע"כ גם בזה לא ידעתי איך הונח לו דהא לא מצינו תוספתא אחרת אלא זו וא"כ איך רמז הדין בשם תוספתא אחר דהוא פירש אותה דלא כהילכתא אלא ודאי דמשמע ליה דמיירי בכל גוונא בין תבלה בשומשמין בין תבלה בשמן וכת' דהיא ר"י הגלילי דוקא לענין מצה עשירה אבל לענין חימוץ כ"ע מודו דלא מחמיץ והיינו דהוצרך לתרץ כר הגלילי ודלא כהראב"ד דא"כ מנ"ל להרמב"ם הך דמותר לתת תבלין מהך תוספת' כיון דמיירי באפוי ועוד עדיין ק' על פירוש ה"ה דהיא מיותרת דהא לעיל אמרו בתוספתא דיוצאין בסופגנין וההיא ודאי ליתא לכ"ע כיון דמטוגן בשמן ואין לומר דחד מהנהו לאשמעי' דאף דאין בו מים יוצא בו דהא ודאי ליתא לכ"ע דהא בעי' ושמרתם ולזה נ"ל דהאי דקאמר יוצאין בסופגנין הוא כובא דארעא דאמרינן בפ' כיצד מברכין וכן מבואר בירוש' מאי סופגנין הוא טרוקנין ועיין שם בהרא"ש ז"ל

סימן תס"ג סעיף א' מותר לחרוך שני שבולין וכולי דקי"ל כרבא כ"כ הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל ונראה דלא גרסי בגמרא ואף אביי הדר ביה וכולי והיינו נמי דלא נקטו בדבריהם הך דינא דאבישנא משום דהתם אף אביי מודה בזקיפה וכן משמע מדברי רש"י ז"ל בגמרא דקאמר ה"ג וכו' וכ"כ ההגהות מיימון בפ"ה אלא שמ"ש שם הטעם משום דממהר להחמיץ משום דמיחרך באש הוא תמוה ונהפוך הוא דלפי גודל האש תרבה אפייתו. ולא אתי לידי חימוץ ונ"ל דעת הרי"ף בזה גבי חריכת שיבולין לא אמרי' אגב מידלייהו דכיון דכל שעה מהפך להו לצדדין אף המורם מהם כיוצא בהם דיתהפכו עמהם ודלא כה' ח"י ז"ל ע"ש אלא דק"ק על הב"י ז"ל דלא הביא גרסת רש"י ז"ל כדרכו בכל המקומות גם ההגהות מיימון הביאו שם גירסת רש"י ז"ל בשם הרא"ם ע"ש וצ"ל לדעת רש"י דמ"מ כשיתהפך המים הוי אגב מידלייהו

סעיף ג' שמא לא נקלה באור יפה וכו' כ"ה לשון הרמב"ם דס"ל דאם הקמח קלי ש"ד וכת' ה"ה ז"ל שכן מבואר בתוס' וכת' הפר"ח ז"ל דאינה ראיה דהתם מיירי לענין דטריד להחמיץ ע"ש ואפשר דס"ל לה"ה ז"ל דא"כ הו"ל לומר כל היום כולו דמשמע מיניה דכיון דטריד לדלוף עליו אפי' שהה כל היום אינו בא לידי חימוץ משא"כ להתוס' דקתני שירד לתוכו דלף אין בו משום חימוץ דמשמע תו לא הוי חמץ אפי' שהה בתר דנפסק הדלף מוכרח לומר משום קלי הוא דהא ודאי אין לומר בתר דנפסק אפאו ולא שהה דמאי למימרא והך קמחא דאבישונא דאסרי' בגמ' מיירי בקמח הבא מכרמל קלוי וכ"כ רש"י ז"ל דכנראה דס"ל כהרמב"ם ז"ל מדהוצרך לפ' דבא מכרמל ולא כת' דהוא גופיה קלוי אך התוס' ס"ל דהך קימחא דאבישונא מיירי אף בקמח קלוי ולכך הוצרכו לתרץ דהך חסיסי מיירי בקמח עדשים לפירש"י דפי' התם דבא מכרמל דכיון דהכא נמי מיסתם סתומי וקאמר קימחא דאבישונא משמע להו שפיר דבחד גוונא הוא ולכך ק"ל שפיר ודלא כה' ח"י ז"ל וכנראה דאישתמיט מיניה פירש"י ז"ל דנדרים דמ"ט דכת' להדיא הך פי' חסיסי קמח שבא מקלוי ע"ש בתוס' ז"ל אלא דלזה נ"ל לתרץ בעד רש"י ז"ל דהכא מיירי בחומץ דהוא נמי מבשל קצת למאי דקאמר עולא אחר זה וכו' ולכך כיון דהוא כמי אפוי מעיקרא תו לא חיישי' להך דלא בשיל שפיר כיון דאיכא נמי חומץ דמסייעו לבישול אבל לעיל מיירי בתבשיל במים

סימן תס"ו סעיף א' לא ילעוס ויתן ע"ג מכתו וכו' משמע דמותר ללועסן ולבולען דאין מחמיצין מיד מ"א ז"ל וכן משמע ממ"ש המרדכי ז"ל בשם הרוקח והביאו הב"י ז"ל סי' תס"א דאין נותנין המצות בכלי שיש קמח שמא ידבק הקמח במצה ואח"כ ישרה המצה במים וכו' ויבא לידי. חימוץ ע"כ משמע דלא חיישי' אלא כשיבא לשרות אבל לא אסר בשיבאו לאוכלו מפני הרוק כיון שיש בו עסק ג"כ לא אתי לידי חימוץ אך הרב שיירי כה"ג כת' בסימן תס"א והביאו הפר"ח ז"ל שם דלכתחילה אסור ללעוס יע"ש שהביא ראייה ממ"ש העיטור ז"ל דלכתחילה אין לסמוך ע"ז דא"כ ישהה העיסה וכו' ולע"ד ל"ד דהתם מיירי בלא עסק אלא ישהה אותו לפני התררגולים קודם שיעור מיל וכמ"ש הטור סי' תס"א ולכך כת' דא"כ לכתחילה ישהה העיסה בלא עסק וכמ"ש הב"י ז"ל ואף למאי דקאמר דהתנרגולים מנקרים אותו הוי אין בידו ואין לסמוך לכתחילה אך מ"מ יש להחמיר דכיון שיש בו כ"כ קמח סביבות המלוכ"טאש כשיבא לחתוך בפיו קצת ממנו ישאר מעט רוק אגב חתיכתו ויחמץ הסולת שיש שם אך בנדון הרוקח שאין בו כ"כ חמץ לא חיישי' אלא בשהייה דאז בודאי איכא גרעין סולת ונשרה עמו ועיין בב"י ס"ס תנ"ט מ"ש בשם ת"ה יע"ש ועיין במ"א ז"ל שם יע"ש

סימן תס"ז סעיף א' דגן וכו' כת' הטור ז"ל ואינו ניכר החמץ משמע דאם ניכר החמץ לא היה חשש בזה כשמוכרה לגוי וכן משמע מדברי רש"י ז"ל ע"ש אך מדברי הר"ן ז"ל אף דהיה החמץ ניכר מ"מ חיישי' שמא יטחן הגוי ואין החמץ שבו ניכר ועיין מ"ש ה' ע"ש ומ"ש המ"א ז"ל הוא ברור ועמ"ש סי' תנ"ג ודלא כמ"ש הח"י ז"ל וכ"כ הט"ז וה' ק"נ ז"ל בפי' על הרא"ש ע"ש גם באמת הך ס' הר"ן ז"ל אינו מוסכם דכיון דטחן אותם ליבטליה בס' וכמ"ש סי' תנ"ג גבי אכילת עכברים ע"ש גם השע"ה ז"ל בה' חו"מ דע"ז ע"א הביא מתשו' הר"ן דיכול לטחון. החטים המבוקעות קודם הפסח ולאכול בפסח ע"ש ועיין בתשו' הר"ן ז"ל שהביא הב"י ז"ל דשם נתבאר דמותר. אלא שלא מלאו לעשות מעשה גם נתבאר שם בהך חיטים שרישומן ניכר מותר למוכרן לגוים ולא חיישי' שיטחון אותם ולמוכרם ועיין לה' ט"ז בי"ד סימן פ"ד ע"ש ועוד דבודאי כיון דמיירי בשיש ששים אין מבוקעות כדמשמע מלישנא דהר"ן ז"ל למ"ל לזבוני כלל דהא לכ"ע מותר להשהותם ע"י ביטול כמ"ש בב"ח ז"ל ובדוחק צ"ל דאית בו מבוקעות יותר דליכא ששים דהיתרא לבטלו ואפ"ה טעי בהו הקונה

והפר"ח ז"ל הק' דאמאי לא נתן תקנה לערבם בס' וכו' ולפי מ"ש ה' גופיה בסי' תנ"ג דחמץ שמו עליו אסור לערבו לכתחילה לק"מ ואין לחלק דוקא לענין אכילה איתמר דזה אינו דאף להשהותו נמי שמו עליו כיון דאסור להשהותו כ"א ע"י תערובת הוי ממש כמו אכילה גם מלשונו דהכא דקאמר לפחות להשהותו דמשמע דמישתרי נמי באכילה ע"י תקנה זו אלא דרצה להחמיר וכו' ולכך הק' דלמ"ל להחמיר גם להשהותו וכו'

ע"ש סעיף א' מוכרו מעט וכו' הא דלא נתן תקנה בזה שיאפנו פת