אברהם יגל (על השולחן ערוך) סג

אע"ג דחלטיה מעיקרא ולא הוי לחם כיון דהדר אפייה באלפס קרוי לחם ובשלמא למאי דפסק כר"ל לק"מ דהתם בהרתיח תחלה אך להך דפוסק דאף הרתיח מעיקרא פטרינן א"כ איך יתחייב באלפס גם אין לומר דמיירי בהרתיחו מבפנים ואף ר"י יודה דכמו דנתמעט הרתיח תחילה ממלת תנור בלבד ה"ה הרתיח מבפנים דהא כל מדי דלאו תנור אימעט כנ"ל דעת הרי"ף ז"ל בלי פקפוק

וליישב דעת הפוסק אפש' לומר דהך דקאמר או באלפס לאו לאסוקי שמעתא הוא אלא דקאמ' להו אליבא דתנאי דלחד בתנור ולאידך אף באלפס דלהכי נקט תנור למינקט אף לר"י דפטר באלפס אך ראיתי להרשב"א ז"ל בחי' ליבמות שכת' דנקט אלפס משום מדאיצטרי' רחמנא למעטיה מכל המנחות ש"מ דלחם הוא אפי' הדר אפייה באלפס ע"ש משמע מזה דהוא מוסכם לכ"ע אמנם לא אוכל להתאפק מאי ראיה מהך דמנחות דהתם איירי בבלילתו עבה ולכך אף דאפייה לחם איקרי דהא התם מיירי באופהו במשקין ולכ"ע לא הוי לחם וכמו שאמרו בירוש' וכן כת' התוס' שם דמשם הביאו ראיה להיכא דבלילתו עבה אף דמטוגן בשמן מברך המוציא ע"ש

איברא דביני ביני אשכחן פירוקא להך פירכא דהרי"ף ז"ל דהתם איירי בבלילתו עבה דדמיא להך דמנחות ולכך כיון דנעשה לחם מעיקרא אף דחלטיה בתר הכי ונתבטל מלחם הך אפייה דאלפס מיסתייה ליה לאהדורי למעיקרא או איכא למימר דהתם איצטרי' לאפיית אלפס לאקרויי ליה לחם עוני ולבטולי הך עשירות דחליטה ולאו לענין לחם הוא אלא כיון דבלילתו עבה נעשה לחם וה"ג בגמ' כיון דהדר באלפס לחם עוני קרינן ליה וכו' והך דמעטינן חלוט מעוני בפ' כ"ש הוא מיירי בלא אפייה והך חלת המשרת מיירי ברכה אבל הרי"ף ז"ל גורס שם לחם איקרי ולכך אוקי הך דפ' כ"ש מיירי בשמן ודע שלא היה כן בדברי הרי"ף ז"ל אלא הכניסו זה מדברי ה"ר אפרים ז"ל שהביא המאור ז"ל ועיין להרמב"ן ז"ל ע"ש אמנם לפי הך גירסא דמצאתי בשיטת ר' ישעיה הא' בפ' כ"ש לק"מ דשם כת' דגריס בפ' החולץ אמר רבינא לומ' דאע"ג דחלטיה מותר לאוכלו בפסח ועיין מ"ש בסי' תס"א

סעיף ג' אין חוטין נמשכין וכו' כת' הפר"ח משם ב"ח ז"ל ומיהו בשליש אפייה סגי לאוכלו ועיין בסי' רנ"ד דשם החמיר לחצי בישול ועיין בתוספות דמנחות דנ"ו ע"ב דכת' דקרימת פנים הוי שיעור מאכל ן' דורסאי יעו"ש והפר"ח זל העלה דגם לענין חמץ בעי קרימת פנים והביא ראייה מהך דפ' כ"ש ע"ש וכן הביא המרדכי ז"ל בפ' אלו עוברין ע"ש ולא ידעתי דמה ראייה היא זו דהתם לענין לחם הוא דבעי' לחם באכילת מצה ודמיא למצה באלפס וגם בעי' לחם גבי תודה ואפילו בחלות חמץ קאמר ולכך לא פרש"י אלא לענין קידוש הלחם אבל לענין חמץ מכי נתבשל חצי בישולו סגי גם הך דשבת בעי' נמי הך שיעורא משום דבעי' ראוי לכל אדם אבל אינו קרוי חמץ משום דאינו ראוי לאכילה והוא משום חומרא דהחמירו גבי שבת דבעי' ראוי. לכל אדם וצ"ע אכן כת' התוס' במנחות דנ"א ע"א דהיינו שיעור מאכל ן' דורסאי וא"כ פחות מזה אינו נאפה כלל וחיישי' לחמוץ יע"ש

סימן תס"ב סעיף א' מותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירו' וכו' כתב הפר"ח ז"ל על מ"ש הרמב"ם דמצת מי פירות יוצא בה י"ח דוקא ביש בו מים דקרא כתיב ושמרתם דבעי' שיהא משומרין לשם מצה וכו' יע"ש שהביא ראיה מהירוש' אבל הל"מ ז"ל כת' דאף דלית בו מים יוצא בו י"ח ומוכרח לומ' דקרא דושמרתם הוא שישמרנה שמא יפלו עליהם מים וכדמשמע מלישנא דהרמב"ם דפ"ה דין ט' והראיה שהביא מהירוש' אינו ראיה דבגמ' דידן לא אמרו הכי דאמרו בפ' החולץ דאע"ג דחלטיה מעיקרא יוצא בו י"ח ואף דאמרי' בברייתא בפ' כ"ש אלו דברים שאין באים לידי חימוץ חלוט וכו' וקרא דלא תאכל עליו חמץ וכו' הוא למינו וכ"כ המ"א בריש סימן תנ"ד אך באמת נראה מהש"ס ופוסקים דבעי' שתהא משומרת בלישה לשם מצוה וגם מקרא דלא תאכל הכי משמע דהא אמר ר"ל בפ' כ"ש דברים דאין יוצא בהם י"ח אין חייבים על חמוצו כרת וכיון דדברים דיש במינן קאמרינן אמאי אין חייבים על חימוצו כרת ואין יוצאין בה דקרא גלי לחם עוני אלא ודאי דקרא לא מיירי אלא באותו דבר דיוצא בו בעי' דיהא בא לידי חימוץ ואף דאידחי סברת ר"ל לא נדחה סברת ההיקש ושוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בס' המלחמות שהביא ראיה זו ומוכרח לומר מאי דאמרי' דיוצאין בחלוט משום דשייך בו שימור שלא יתן הקמח כי אם במים רותחין ולא במים פושרין ועוד שייך לומ' דמיי אחר דלש אותו במים חלט אותו ברותחין אבל אין לומר דאית ליה כרבא דקרא דושמרתם מיתוקם ללתיתה ושימור דלישה לאו שימור הוא דהא הש"ע אחר דפסק דאין לותתין פסק דהאידנא לא בקיאין לחלוט וכיון דאין לותתין מדינא אין לחלוט אלא ודאי כמ"ש ומעתה תמוהים דברי הפר"ח דשביק הש"ס דידן ונקיט מהירוש' וא"כ דין הרמב"ם מיירי ביש בו מים כמ"ש ה"ה ז"ל אבל תמה הפר"ח ז"ל דמנ"ל לחלק במי פירות ועוד מירוש' לא משמע לחלק מדלא תירצו דהאיך מיירי בשאר משקין עם המים וכו ע"ש וכתב המ"ק זל בסי' תע"א דגם לדידיה קשה הירוש' מדלא הביא קרא דלחם עוני מוכרח דאית ליה כר"י הגלילי דמעורב עם מים מיקרי לחם עוני וא"כ אמאי לא אוקמוה הך ברייתא דמתובלת במעורב עם מים ע"כ ומוכרח לומר דמשמע ליה דיוצאין לכתחלה קאמר ואף דלית ליה לחם עוני היינו לעיכוכא אבל למצוה אית ליה ולכך לא מצי למימר דמעורב עם מים ומתרץ ליה שפיר בשומשמין וכו' והיינו דכת' הרמב"ם בפ"ה מותר ליתן התבלין וכו' וכתב ה' המ"מ דהוא מתוס' וזה דלא כמ"ש המ"ק דחיליה דהרמב"ם מהך הירוש' דמתובלת בשומשמין וכולי דהא כת' הרמב"ם מצה שלשה במי פירות וכו' דמשמע דוקא דיעבד וכמ"ש מר"ן ז"ל ונרא' לי דזה כונת הראב"ד במה שהשיג עליו בהך דמצה שלשה במי פירות אע"ג דתוס' תני יוצאין במצה מתובלת וכו' ההיא משנאפת ע"כ ואמאי לא כת' דההיא דלא כהילכתא וכמ"ש ה"ה ז"ל אלא ודאי משום דאף ר"י הגלילי מודה דלמצוה נאמר וכמ"ש בירוש' ועוד אמאי לא אוקמה בתבלה בקצת שומשמין כמ"ש בירושלמי

אשר ע"כ נ"ל דכונת השגתו על הרמב"ם הוא על מצה שלשה במי פירות יוצא י"ח דהוי מ"פ ומים ומחמיץ ואע"ג דתני בתוס' ולא אסרו משום חימוץ הוא משנאפת ודלא כמ"ש המ"ק דלא השיג עליו בכאן וכן הבין הפר"ח ז"ל בסי' תנ"ה ומה שהק' המ"ק דאמאי לא השיגו לעיל לא ידעתי איך הונח לו דהא הראב"ד ז"ל כת' בהדיא בהשיגו להרמב"ם בפי"ב ממעה"ק משום איסור חמץ ואמאי לא השיגו כאן ומוכרח לומר דסמך על מה שהשיגו שם עוד הק' על מה שפירשו בתוספ' בתבלין