אברהם יגל (על השולחן ערוך) סא

סעיף ח' אין עושין פת עבה כת' המ"א ז"ל דלמסקנא דמוקי בפת מרובה א"כ שרי לעשות פת עבה. ונרא' משום דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא לעשות חררין חררין אבל לעשותן פתין גדולים כ"ע מודו דשרי אף בפסח ואף לפי' התוס' ז"ל הא דאסר ב"ש הוא משום גזרה כמ"ש בירוש' וכן לפי' הר"ן ז"ל משום טירחא דאותו הפת מרוב גודלה יעו"ש והא דלא מוקי לה בפת עבה כפשטה דברייתא משום דלפ"ז העבוי אינו גורם האיסור כדמיעקרא אלא הגודל ולכך קרי לה מרובה אלא דממילא שמעי' למאן דמתיר אף שהיא עבה וכן מדברי התוס' דפ"ב דביצה דבין גריצין ובין רקיקין שוין הם בעבין ע"כ אבל המ"ק ז"ל כת' משום דמצא ברייתא וכולי וז"א דהש"ס הוא דמצא לו סייעתא מהברייתא אך ודאי לא ידעי' אם עובי טפח מותר ויש לדקדק מדלא קאמר אלא משמע דהדין אמת אלא משום דנקט בי"ט בפסח דחיקא ליה לאוקמא לענין חמוץ דמאי איריא בי"ט ולכך אוקמה לטירחא וקרא בפסח קאי אך יש לדחות דאף לס"ד נמי לרבותא לב"ה קאמר בי"ט ולא חיישי' לטירחא ואמטו להכי לא אמר אלא והיינו דלא קאמר נמי במסקנא והבריית' לענין טירחא כיון דאף לס"ד נמי מודה לטירחא אלא משום דהוק' לו על פת עבה לכך מוקי לה בפת מרובה

אמנם לא יתכן זה כ"א לפי' התוס' והר"ן ז"ל אך לפי' רש"י ז"ל הוי טירחא דס"ד לא דמיא למסקנא דהך דס"ד מיירי משום פת גדולה אך למסקנא משום פת קטנה דהוי לישה ועריכה לכל אחת ונראה דהכריחו לזה דקאמר פת מרובה ר"ל פת הרבה איך שיהיה מהש"ס דילן אין ראייה כ"כ דמתיר לכתחילה בעובי טפח גם מירוש' אין ראיה לכתחילה והא דלא קאמר אעפ"י שאין עושין כמו גבי סריקין התם לישנא דברייתא אבל הכא פשיטא ליה דיעבד כיון דחום התנור גדול כ"כ ודלא כהמ"ק ז"ל דכת' לכתחילה קאמר דהירוש' ס"ל לקמן הך חי' דכהנים זריזין וכו' וא"כ אין ראיה מלחם הפנים להתיר לכתחילה ודמיא נמי להך דקאמר יוצאין במצה נא דפי' לדיעבד וכ"כ הפר"ח זל ומ"ש לאיסור דיעבד ממים פושרין אין ראייה כ"כ דהתם כיון דהמים פושרין אין בו כח לאפות וחוזרין ומחמיצין אבל הכא מכח חום התנור שהוא גדול חמימותו זו היא אפייתו ועיין לה' ז"ל בסמוך בד"ה עוד כת' א"ח וכו' גם כיון שהמים בלועין בתוכו אין ממהר להחמיץ ודמי להא דפסק הרמב"ם בפ"י מה' חמץ דמצה העשויה באילפס אף דהדביק ואח"כ הרתיח מותר וכ"ש הכא דחום התנור הוא גדול וקדם לו דשהייה מועטת מועלת לו לאפותו ואין בו שיעור כדי להחמיץ ואני תמיה דהפר"ח גופיה העלה שם אף לאוסרים יתירו דיעבד וכ"ש הוא כאמור

כתב הפר"ח ז"ל אע"ג דאמרי' וכו' דפי' פת עבה הוי דנפישא בלישה כלו' והתנור גדול וכל אשה לשה כשיעור חלה ואין במשמע לשון נפישא בלישה דהעיסה גדולה היא וכן פירש"י עבה היא העיסה כשהיא כולה ביחד ע"כ גם תירוצו הב' אינו מובן דגבי פסח נמי קאמר לישנא דעבה דלא קאי אלא לאפייה דהלישה לא שייך דהא אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא גם הרי"ף ז"ל לא זכר מזה כלום גם לא ראה מ"ש הרמב"ן ז"ל דהך לישנא דקאמר משום דנפישא בלישה לא קאי כס' רב דס"ל קבא מלוגנאה לפיסחא וכו' יעו"ש אלא שקשה לי לדבריו דהא עיקר האי תירוצא הוא מפומיה דרב היה לתרי הלשנות ולדידיה מתרץ משום דנפישא בלישא גם ביותר תמיהא לי דהרי"ף גופיה הביא הך לישנא דנפישא בלישא בפ"ב דביצה ולוה י"ל משום דהתם איירי לענין יו"ט שפיר אתי הך לישנא אך הא דכת' הרמב"ן ז"ל שם דהרי"ף גריס בהדיא בהך ברייתא די"ט פת מרובה ולכך הביא אותו בקיצור הוא תמוה דהא איצטריך לתרץ שם משום דנפישא בלישא והא דקאמר הכא פת מרובה הוא מפירושו ולא מגירסתו בגמ' ולעיקר הקושיא נלע"ד דמיירי שכבר לשו אותה יותר משיעור זה דאיהו מותר בדיעבד וכמו שכת' הרא"ש והר"ן ז"ל וכמו שפסק ח"י ז"ל סי' תנ"ו ע"ש ובהא איפליגו תנאי באפיין אך בהך ברייתא די"ט שפיר מיירי אף לכתחלה בלישה ולכך כת' דזה דוקא בשאר י"ט אבל בפסח אסור ללוש לכתחילה ואין להק' לזה דמאי קאמר משום דתנא בפסח קאי לימא דאיצטריך לאשמעינן דמתירין לאפותו כיון דנפישא בלישא ולא אמרינן דאסור דיעבד די"ל דמתרץ ליה אף ללישנא דלאו נפישא וכאתריה דהך תנא וכו'

סימן תס"א סעיף ב' באלפס בלא מים וכו' כת' הפר"ח זל אף אם הרתיח המחבת יפה ואף בדיעבד יש לאסו' וכמ"ש הרמב"ם והמ"מ ז"ל יעו"ש והרואה לשם אין ראייה לאסור דיעבד דלא כת' שם אלא לכתחילה גם כיון דהרא"ש ז"ל כתב משם בה"ג דמותר לכתחילה וכמ"ש הטור ז"ל מקילינן דיעבד אך נרא' דזה דוקא בשמן דטבעו אין מכבה הרתיחה וזימנין דידלק השמן מרתיחת המחבת בשהיא נסיקת יפה אבל המים טבעו הוא מכבה ולכך אף אם הרתיח המחבת יפה בששופך בתוכה המים היא מצננת מהרתיחה ושוב אין בה כח לאפות אותו מיד וקרוב לחימוץ

ומ"ש ויש אוסרי' וכו' כת' הפר"ח ז"ל דזו היא דעת ר"מ שכת' הטור ז"ל ודוקא לכתחילה אבל דיעבד מותר וכו' ע"ש וכת' המ"ק ז"ל וליתא דלר"י שרי לכתחילה וכו' ע"ש ונוראות נפלאתי איך תליא זה בפלוגתא דר"י ור"ל דהא לא איפליגו אלא לענין אם יוצא בו י"ח בפסח משום דהוי לחם או לא אבל לענין חימוץ כ"ע מודו גם מלשון הרמב"ם דפסק כר"י לא משמע אלא דיעבד ומ"ש מלשון ר"ע יראה דאף דיעבד אסור נרא' דהוא להיפך מדקאמר אם הדביק ואח"כ הסיק משמע דלכתחילה קאמ' וכאלו אמר אם בא להדביק ואח"כ בא להסיק וכולי וכן נמי הבין זה בדבריו הטור ז"ל דהא קאמר אבל להדביק תחילה ואח"כ להסיק אסור דמשמע מזה דוקא לכתחילה ובתר הכי קאמר והכי אמר ר"מ ז"ל וכו' ואי ר"מ קאמר אפי' דיעבד היכי מייתי מיניה ראייה לסתור והכי נמי משמע מדברי הטור שכת' לקמן יוצאין במצה האפוייה באלפס ולא חילק בין הדביק תחילה ללא הדביק וכו' אלא ודאי משום דהתם איירי דיעבד לכך אין לחלק גם מ"ש דר"מ פוסק כר"ל וכו' הוא תמוה דמנ"ל דהמק' ומתרץ פליגי בהכי כיון דהמקשה ס"ל דלא היה בו חימוץ כלל אלא ודאי לא איירי ר"מ אלא בדיעבד וה"נ כונת המק' דהברייתא דיעבד קאמר וכמ"ש הפר"ח ז"ל אבל הראב"ד ז"ל ס"ל דאף בדיעבד נמי אסור אלא א"כ כיסה את הכיסוי וכו' וברור הוא דהוצרך לזה ליישב דמאי דס"ד דמק' דהברייתא מיירי בדהדביק תחילה וכתב וכו' וכיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ס"ל דמותר דיעבד הכי נקטינן וכ"כ המ"מ ז"ל וכדמשמע מהטור והש"ע ז"ל

ודע דכל זה נעלם מהרב ק"נ ז"ל בפי' להרא"ש בפ' כ"ש סי' ט"ו שהק' על מ"ש הרא"ש משם בה"ג דאם נתן העיסה ואח"כ הרתיח המחבת מהא דס"ד דמק'