אברהם יגל (על השולחן ערוך) ס

אבל האי כיון דבמוכרח הוא לטבול לטהר מטומאתו והוי בידו ודאי אמרי' הואיל ועוד דאמרי' דיוצאין במעשר ב' אף דכתיב בכל מושבותיכם כיון דאי איטמי ופריק ליה נאכל בכל מושבות השתא נמי מיקרי בכל מושבותיכם. ואף ע"ג דאפילו איטמי עדיין מחוסר פדייה אלא ודאי. כיון דבידו הוא שפיר אמרי' וכן נמי דעת הרמב"ם בהך דישראל שהלוה על חמצו וכו' דכתב דאם קבע לו זמן אחר הפסח אוסר והיינו דבידו לפדותו ואף לדעת החולקים וס"ל כיון דמחסר' ממונא לא אמרי' הואיל דוקא התם משום. דכיון דהרשות נתונה בידו לפדות או לא כיון דמחסרא ממונא לא אמרי' הואיל אבל הכא כיון דאיטמי מחוייב הוא לפדותו ולכך אמרי' הואיל דכל העומד ליפדות כפדוי דמי וכן היא דעת רש"י ז"ל בפסחים דל"ח ע"ג בד"ה א"ד במ"ש בחלת מ"ב תרי הואיל ולא תלתא הואיל יעו"ש הכא נמי כיון דמוכרח הוא לטבול ובידו הוא אמרי' שפיר הואיל וה"נ כונת התוס' בפ' תמיד נשחט במ"ש דמעשה דמילה חשיב טפי ר"ל כיון דמעשה גדול דהא מתו אחיו בשבילו הוי מחוסר מעשה ודלא כהרב מ"ק ז"ל דכתב משום מתקן הוא אבל כתישה לא חשיב כיון דאפש' בלא"ה וכו' דהשתא מיהא לית ליה עפר מוכן וחשיב הך מעשה דכתישה וכבר כתבתי במ"א דזהו דעת בעל המאור ז"ל דלרבה דאית ליה הואיל אי איכא כהן טמא שפיר אופין אותה לכתחלה אבל דעת הגאונים ס"ל דלא אמרי' הואיל וצ"ע

סימן ת"ס סעיף ד' אין עושין סריקין וכולי כן פסק הטור והרא"ש ז"ל אבל הרי"ף והרמב"ם זל לא פסקו להתיר משו' דמעשה רב אף שהוא נגד רבים ומ"ש הרא"ש דמ"ש מהך מעשה דר"ע דקאמר אי לאו עובדא וכו' נ"ל דשאני התם משום דר"ע דמריה דפלוגתא הוא דעבד מעשה והסכים עמו ר"א ור"י וכיון דר"א לית הילכתא כותיה אף לגבי יחיד לא חיישינן ואף דר"י הסכים עמו מ"מ הו"ל מעשה יחיד אבל הכא מעשה דרבים הוא וכולהו בני הילכתא נינהו ועוד דאפשר כיון דהוא זריז טפי לכך שתקו עליו ואין למידין ממנו לקבוע הלכה לשאר בני אדם אף דזריזין כ"כ וכן פי' הראב"ד ז"ל בפ"ה מה' חו"מ יעו"ש דודאי עיקר האי מילתא תליא בזריזות ולכך הביא ראיה מעובדא דריב"ל דאמר לבנייה וכו' והא ודאי לא הוו זריזין כמו כ"ע ועוד דהו"ל לחוש לפחות אי לאו דס"ל דהוי כמים אבל הכא דקאמר ליה משום דלא אסרו כלל בשל נחתומין ועבד עובדא שפיר פסקינן כוותיה זהו לדעת הרא"ש ז"ל אבל הר"ן ז"ל ס"ל דגם הרי"ף פסק כחכמים דאין לחלק בין נחתום לשאר כל אדם ודלא כראב"ץ יעו"ש בפי' לשם ודלא כה' מ"ק ז"ל שהבין דברי הר"ן לכ"ע יעו"ש אלא שקשה לזה דהר"ן זל גופיה בסוף פ"ק גבי י"ד שחל להיות בשבת כת' דמעשה רב אף לנגד רבים יעו"ש ומ"ש הכא דפסק כחכמים נגד מעשה ועוד קשה דמה לו להביא כלל הך דשל נחתומין דהוי אשור מדינא או לא כיון דדברי ת"ק הוא לאסור הכל וליישב דברי הר"ן נר' בדוחק דהרי"ף ודאי ס"ל דהך מעשה דר"נ הוא קודם למה שאסרו חכמים לבן זונן משום דיאמרו כל הסריקין וכו' וכיון דלא אמרו מעיקרא אלא בשל כל אדם לכך עבד עובדא בנחתומין אך לאחר דאסרו חכמים לבן זונן אף בדפו' משו' דכל הסריקין וכו' אסרו ג"כ אף הנחתום אלא דלפ"ז גירסת הב"י ז"ל אין לה קיום יעו"ש בהמ"ק ז"ל

אמנם מדברי ה"ה ז"ל נרא' דהרי"ף ז"ל כהרמב"ם ס"ל דפסק כהך עובדא דראב"ץ ונרא' דאף ראב"ץ נמי מודה בהך דיאמרו כל הסריקין וכו' דהא בע' כ"ה דק"ו ילפי' מינה לאיסור ב' אחים המפקידין לענין בשר וגבינה משום דיאמרו כל הסריקין וכיון דעובדא דראב"ץ דהילכתא כותיה ס"ל דלא גזרינן משום דיאמרו קשה היכי מייתי הש"ס התם הך מילתא דלא כהילכתא אלא ודאי דאף ראב"ץ נמי ס"ל דאמרי' ליה גבי שאר כל אדם דאסורים משום שהייה דגזרו אף בדפוס משו' דיאמרו וכו' אבל לא גזרינן נחתומין אטו שאר כל אדם כיון דמסויימין דבקיאי לא טעי בהו והיינו דקא מדמה הש"ס התם להך דהכא דהתם אמרי' כשאין מכירין מותר במכירן אסור דחיישי' שמא יאכל של חבירו ולכך כשאין מכירין מותר דהו"ל גזרה לגזרה דגבייהו לא שייך עיקר גזרה אך אי במכירין כגון אחין אף דמקפידין אסור משו' דאמרי' יאמרו כל הסריקין וכו' ואדרבה מהתם משמע היפך דעת הרא"ש והר"ן ז"ל דאף לרבנן דס"ל הך דיאמרו כל הסריקין וכו' מחלק התם בין מכירין לאין מכירין וק' ואמאי לא מחלקינן הכא בין בקיאי לאין בקיאי אלא דאפשר לומר דשאני התם דרובא אין מכירין ולכך אין לאסור הכל אבל הכא דרובא אין בקיאין אסרי' אף הבקיאין כיון דמיעוט' נינהו

אך ראיתי להירוש' שהביאו הך ברייתא דשאל בן זונן לר"ג וחכמים וכו' והשיבו דיאמרו כל הסריקין וכו' הרי ברור דאף ר"ג הכי ס"ל וא"כ היכי אתיא הך עובדא דראב"ץ אלא ודאי דהך מלתא דרבנן גופייהו לא קאי אלא אשאר בני אדם וכ"כ הרפר"ח ז"ל אלא דלפ"ז ללישנא קמא דאסרי בנחתום הוי בן זונן נחתום וללישנא בתרא הוי בע"ה ונ"ל דזהו דהוק' לו להרא"ש ז"ל דלא מצי לפ' הכי ועוד מלישנא דקאמרי מפני שהאשה שוהה ומחמצתה משמע בבע"ה מיירי גם בן זונן מסתמא לא היה נחתום דאביו ממונה של בית ר"ג היה כמ"ש בש"ס דמ"ט וכיון דללישנא קמא צ"ל פליגי ארבנן ה"ה ללישנא בתרא כנ"ל כונתו ודלא כה' מ"ק ז"ל שכת' דאמרו סת' כל הסריקין וכו' דהך לאו סתמא הוא דכיון דהך דאמרו אעפ"י שאין עושין מיירי כה"ג בבע"ה וגם בן זונן דשאיל לא שאל אלא בבע"ה דודאי ראה בבית ר"ג דשל נחתום מותר לא חשו להאריך כל הסריקין דבע"ה וכולי דעסיקי ביה ושפת יתר הוא אך נראה כמו שכתבתי ועיין לה' ק"נ ז"ל יע"ש

אמנם דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל כיון דירוש' ס"ל דלא פליגי וגם בש"ס ללישנא בתרא מסכים לזה הכי נקטינן אלא דעדיין קשה לזה הא דאמרו בירוש' גבי כהנים דנילושו בפושרין אסורין אף דלענין מנחות אמרי' דזריזים הם גזרינן גבי מצה כדי שלא לחלוק בין מצה למצה ואמאי שרינן לשל נחתום ולא אמרינן משום דלא נחלוק וכו' וי"ל משום דהתם אסרינן דיעבד ולכך מחמרינן אף הכהנים אבל הכא דאין כאן איסור אלא לכתחילה הוי כעין גזרה לגזרה ולא מחמרינן כולי האי ועוד שאני התם דאיכא מהכהנים גופייהו דלא הוו זריזין כגון דלא הוו בר עבודה ואינהו ודאי אסירי ולכך לא חילקו כדי שלא תחלוק וכו' אבל הכא בנחתומין דלא הוי נחתום עד דהוה בקי במלאכה ולכך לא גזרו אטו שאר כל אדם ועיין לה' מ"ק ז"ל

ודע דמלישנא דהרי"ף ז"ל דכתב אבל של נחתומי דבקיאי לא שהו בהו משמע אף בלא דפוס מותרין וכ"כ הטור משם הר"י ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל המרדכי כת' לדעת הרי"ף ז"ל דשל נחתומין שיש להם דפוס יעו"ש: