אברהם יגל (על השולחן ערוך) נט

משמע מהא דכת' הכל בו משמו והביאו הב"י ז"ל וז"ל שאין נותנין המל' ותבלין דכרותחין דמו ואם נתן וכו' נאס' ואם נתן נה מלח מעט תאפה מיד ונאכל' וכו' הרי הדבר ברור דמשום איסור חמץ אית ביה וגם מזה משמע דלא התיר במועט דיעבד כ"א במלח ולא בתבלין משמ' דתבלין אף דיעבד אסור אפי' מעט דהוא חם יותר ממלח ודלא כהמ"ק שכתבתי והיותר תמיה' לי על הב"י ז"ל דפי' השגת הראב"ד ז"ל כמ"ש ה"ה ז"ל ובסוף דבריו כתב ומ"מ ילפי' דתבלין אינם מחמיצין ע"כ משמ' דהדין ברור לכ"ע והא ודאי אינו לדעת הראב"ד ז"ל כמ"ש לעי' דברי הכל בו משם הראב"ד ז"ל וגם בפי"ב מה' מעה"ק. אשר על כן נראה בכוונת הראב"ד שאסור משום חימוץ והך ירושלמי והתוס' איירי בנאפת ומעתה דברי הפר"ח ז"ל תמוהים במ"ש לא כדברי זה ולא כדברי זה וכו' והביא ראיה מירוש' דהא ודאי לדעת הראב"ד הירוש' איירי בנאפ' הפת וקס"ד במתובלת משקין דהיינו אחר דנאפ' מטוגנ' בשמן כמו סופגנין ולכך מק' הש"ס לכ"ע דהא יוצאין אף לכתחל' היא ומשני במתובלת שומשמין וכו' וסבי"ל להראב"ד דוקא דנמשח בשמן או מטוגן דכיון דנכנס השמן בגופו הו"ל כאילו לשה בשמן ולכך אם תבל' בשומשמין כשרה והשתא ניחא הא דהקשה הש"ס גבי חלות תודה ורקיקי נזיר תיפוק ליה משום מצה עשיר' ואע"ג דרקיקין אינו מושח אותם כ"א אחר אפייה וכמ"ש הרמב"ם ואף הראב"ד הכי ס"ל מדלא השיגו שם ואין לומר דמקשה הש"ס מחלו' תודה לחוד' דזה לא קשה דילמא נקט טעמא דשייך לתרוייהו

סימן תנ"ז סעיף ב' הלש עיסה ביו"ט וכו' לא יקרא לה שם עד שתאפה הוא סברת ר"א ומבואר בהלכות דהלכ' כוותיה דקי"ל הלכה כרבי מחבירו שפסק כר"א ועיין להפר"ח ז"ל שיישב דבריו בטוב טעם דהיינו טעמא דלא יאפה אותה משום דאדרבה היא עדיפא מהטלה בצונן שמא לא תזהר ויבא לידי איסור דאורייתא דמפקע לה מחלה ולכך מפני תיקון חלה שרינן להטי' לצונן ולא חיישי' ועיין במ"ק והנה לדעת הפר"ח ז"ל בודאי דעת ריב"ב הוא כדעת ת"ק דפליג על ר"א דאית ליה בחלה אין מצטרפין בתנור או בסל עד שישובו בתנור דא"כ הו"ל לפלוגי בהדייהו וא"כ בפסח דאסיר למיעבד הכי מופקע מחלה ולפי זה מאי דקאמרי ת"ק ורשב"ג בברייתא ככרות שנושכות לאו לעניין פסח אמור אלא לענין חיוב חלה ודלא כדבריו בסי' ק"ס ס"ה שכת' דמיירי בפסח דמותר לכתחי' יעו"ש גם מ"ש דהא דאמרי' הואיל לחומרא ולא לקולא הוא מדרבנן וכו' משמע הכא מפני תקון חלה שרינן וכו' הוא סתיר למ"ש אח"ך דכיון דאיכא איסור דרבנן לא אמרי' הואיל דאל"כ אמאי יטילנה לצונן אם קרא לה שם וגם מנ"ל זה בדברי ריב"כ לימא משום דס"ל טובת הנאה ממון והא דלא דחה דבריו מהלכה אלא מכח רבי משום דאית ליה דהלכה טובת הנאה ממון ומכח זה הק' הר"ן ז"ל דילמא ר"א אית ליה טובת הנאה ממון כיון דהלכתא הכי הוי ומ"ש דהכי אסיקנא בפ' האיש מקדש הוא קאי על מה שפסק הוא בעצמו לשם דבגמ' דהתם אסיק איפכא ולוה י"ל משום דאמרי' בקידושין לימא כתנאי וכו' ודחי והא ודאי פליגי תנאי בהכי דהא ריב"ב ודאי ס"ל הכי וכן בנדרים דק' רישא לסיפא לא אשכח תנאי דפליגי בהכי ואמאי אלא ודאי דמשמע ליה דליכא הוכחה כלל מר"א וריב"ב דס"ל דטובת הנאה ממון ואף לפירש"י דר"א ור"י פליגי בטובת הנאה ממון אפשר לתרץ דהך סוגיא דקידושין ונדרים לא שמיע להו הא דקאמר ר"א לר"י והרי הוא עובר וכמ"ש הוא עצמו בכאן אבל ריב"ב ממקומו הוא מוכרע ודלא כהתי"ט שכת' בודאי מאי דקאמר הש"ס דכ"ע טובת הנא' ממון הוא קאי לר"א ור"י אבל ריב"ב בודאי הכי ס"ל וכן מצאתי דפירש"י בחולין דק"ל ע"ב על הא דאמרי' ריב"ב ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ופירש ז"ל דזכה בהם הכהן והיינו משום דטובת הנאה א"מ דאי ממון ודאי לא זכה עד שיזכה לו בעלים ואף דפיר' הכי שם דקל"א ל"א דבעליו זכה לו וס"ל טובת הנאה ממון לאו בדוקא הוא אבל אה"נ דמצי סבר טובת הנאה א"מ ועיין במ"ש הר"ן שם דמאן דאית ליה כמי שהורמו דמיין הוא משום דטובת הנאה ממון הוא תמוה מהא דאמרי' בקידושין דכ"ע טובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי ועיין להפר"ח ז"ל י"ד סי' ס"א ס"ק מ"ז אך אף דס"ל טובת הנא' א"מ והכא משום דלכ"ע עיבר עליו אפ"ה לא אמרי' הואיל לאפייה משום דהוי לקול' ולא אמרי' הואיל מדרבנן ומ"ש אי איכא כהן קטן מותר לאפותה במרדכי כתוב אף דליכא כהן מותר הואיל ואי אתי וחזייה ליה ונ"ל דגם המרדכי לא התיר אלא לאפותם עם הפת שלו ולא לעצמם דהא אף רבה מודה דאיכ' איסור' דרבנן אבל כיון דאית לן מערמ' אשה וכו' מותר והתם דוקא משום דאי מקלעי ליה אורחים וחזי ליה וכמ"ש התוס' בביצה דכ"א בד"ה עיסה יעו"ש ולכך כתב דהכא נמי חזייה לכהן אם איתיה ודלא כמ"ש הרב שע"ה ז"ל ח"א דנ"א ע"ג דהטו' מיירי בפסח ומשום ב"י התירו דליתא דהא אפשר ליה למיעבד כר"א דליכא איסור דרבנן ומ"ש דאף לר"א איכא איסור משום דאפשר למפלגא ליתא דכיון דעובר בב"י לא אפשר למפלג' מיקרי והכי נמי כוונת התוס' גם מה שהוכיח מהא דאוקי רמב"ח רבה כר"א ואף דאיכא איסור דרבנן בהואיל ליתא דוקא התם דבידו הוא ולכך אפי' איסור אין בו וכבר כתבתי בחי' לשם בזה אבל באמת בעיקר הדין כיון דלא שכיח לא אמרי' להתיר וכ"כ הפר"ח ומה שהק' הר"ב מ"ק ז"ל מהך דביצה דאף בדלא שכיח אמרי' לק"מ דהתם מיירי בבשר של גויים דהוא בזול ואף דמיירי בנבלה ממש לא קשה דוקא התם דהך הואיל בא להתיר להו איסורא דרבנן דכיון דמעורבת עם שלו חד טירחא אית בהו ולית ביה איסורא דאורייתא אך כיון דאפשר למיפלגא אסור מדרבנן ולכך אמרי' הואיל זהו במוכרח דהא כיון דרבה מודה דאיכא איסורא דרבנן היכי קתני ונאפת ביו"ט לכתחילה אבל הכא דמדאורייתא אסור לאפותה אין לנו להתירו על ידי הואיל דלא שכיח ומהתימא עליו דלא ראה דברי התוס' דפ' אלו עוברין שכת' דבהואיל דלא שכיח לא שרינן לאפות יעו"ש ועוד דלא דמי להואיל דרבה דהתם מיירי דמקלעי ליה אורחים מאנשי אותה העיר דהא ביו"ט לא יבואו אורחים והוא כבר בקש להיות כהן בעיר ולא מצא והא לא אמרינן שמא בתוך התחום לנו כדאמרינן בפרק קמא דפסחים דף י"ג

ומ"ש או גדול שטבל לקרייו כן דעת כל הראשונים אבל לא אמרי' אי בעי טביל וכו' כ"כ הרמב"ן והר"ן. ואני הדיוט תמיהא לי מהא דאמרי' בקידושין בפ' האומר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה והכי נמי כיון דבידו לאו כמחוסר דמי ולא דמי להך דהגרלה ופתיחת ההיכל דבשעה דשחט אותן בחוץ אין בידו לעשות דין הגרלה ולפתוח ההיכל והך דאמר רבה דשוחט לערלים כשר ולא אמרי' אי בעי מתקן נפשיה משום דכיון דמתו אחיו מחמת מילה אין בידו לעשות וכוי מחוסר מעשה