אברהם יגל (על השולחן ערוך) נז

רכה לאם עוני קרינן ביה וכההיא דפ' החולץ או יש לומר ציון דהוא דרך עניות דאופין בקרקע שפיר יוצא בו ודלא כמו שדחה הרב מ"ק זל דחלה תוכיח אף דמברכין במ"מ ולאו נהמא הוא חייב ודוחק לומ' דכונתו כמ"ש וגם מסברא הכי משמע וכן בגמ' דשבת אמרו שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה ולכך כת' הרמב"ם דאין יוצאין בפת סובין אלא בעיסה בלוסה שזה הוא דרך עניות ואף מ"ש רש"י ז"ל פת קיבר שייך לפ' דהוא עיסה בלוסה לא דניטל הדרה דהיינו הסולת והשאר מעורב אך מדברי הרא"ש והטור ז"ל לא משמע הכי יעו"ש ועיין בס' הק"נ יעו"ש

ומ"ש יוצאים במצה מסולת נקייה מהרמב"ם משמ' אף לכתחלה וכן מוכח מהברייתא דקתני יכול אינו יוצא אלא בפת הדראה ת"ל וכו' ואפי' כמצתו של שלמה וכ"כ המ"ק ז"ל וכן נמי מוכח מהברייתא דקתני יוצאין בפת נקיה ופת הדראה ובסריקין וכו' אעפ"י שאמרו שאין עושין ואי הברייתא אית לה דאין עושין פת נקיה אמאי לא תני אעפ"י שאין עושין וכן נמי מוכח מהא דאמר רבא מותר ללתות דתניא יוצאין בפת נקיה והיינו ע"י לתיתא ולא אמרי' דההיא בדיעבד איירי והא דלא הביא ראיה ממצתו של שלמה דאפשר דלאו ע"י לתיתא הוא אלא לוקח חטים נאים ולוקח הסולת שבהם אבל הא דקתני פת נקיה משמע אף דאינה סולת ואפילו סולת אינו נופל עליו לשון נקי אלא אם תאמר דשייך סולת שאינו נקי כגון דאינו מילתת והא דכתב המחבר מסולת נקיה לאו דוקא דהאידנא אין לותתין אלא מסולת דחטים נאים ולא דמיא לפת נקיה כמ"ש ועיין להפר"ח ז"ל

סעיף ב' עיסת הכלבים בזמן שהרועים וכו' משנה בפ"א דחלה וסבר' הרמב"ם היא דאף דראויה היא בעי' שיתכוין לשם אדם כדי שיהא משומר לשם מצה וס' הר"ש ז"ל לדעת הגה' דאף דלא שמר אותה לשם מצה כיון דראויה לאדם וכו' והק' הפר"ח ז"ל מהך דחלות תודה יעו"ש והרב מ"ק ז"ל כת' דזה דמייא לעשאן למכור דכיון דאית ליה נבילה וכו' ולעד"ן דלא דמי דשאני התם מסתמא דמיכוין הוא בעת עשייתה אי לא מיזדבן ליהוי לדידיה דחייס על ממוניה שמא לא ימצא לקוחות ויהיה מוטל באשפה אבל הכא מסתמא לא עלה בדעתו דיוצא בהם דהא עשאה אותה לאכילת כלבים ולית ליה נבילה דיפייס הכלבים אלא משום דאית לן הואיל אמרינן דיעשה אותה בי"ט ולא איצטריכו לומר דאית ליה נבילה אלא למאן דלית ליה הואיל וכיון דמוכרח לומר לדעת המק' התם דאיירי בנתכוון נמי לשם אדם מנ"ל לומ' דלא קאי הכי לדינא גם מ"ש לחלק דוקא התם משום דבעי שמור לשם זבח וכו' אבל הכא דלא בעי שימור כלל לא בעי לשם מצה וכו' אינו כלום דגבי כלבים נמי בעי שימור מחמץ דהא קאי עליו בב"י וב"י בתוך הפסח וגם נמי אסור להאכילו לחיה ולבהמה וה"ה לכלבו והוי ממש דומיא דח"ת דקרא לא כתי' דבעי שימור לשם זבח אלא יהיו משומרין מחמץ שיהיו ראוים לזבח ה"נ יהיו משומרין מחמץ שיהיו ראוים לכלבו ולכך בעי נמי לשם אדם שיהיו לאכילת מצה וכמ"ש הפר"ח ז"ל וכת' המ"א ז"ל דלהרמב"ם אם כיון אפי' הוי פת קיבר יוצא י"ח ובאמת זה אינו דהא כתב הרמב"ם דאינו יוצא בפת סובין ובודאי אפילו כיון לשם מצה ולפי מ"ש לעיל דסובין לחור ופת קיבר לחוד אתי שפיר

סעיף ג' חליטה וכו' הנה ראיתי להר' שה"ג ז"ל שכתב חלטן ברותחין ואפאן בתנור מז"ה אומר אין יוצאין בהם בפסח מפני שהיא עשירה ול"נ שמאחר שאין בהם שאר משקין אלא מים בלבד לחם עוני הוא ויוצאין בו בפסח וכו' יעו"ש ולכאורה הוא כנגד גמ' ערוכה בפ' החולץ ד"מ דקאמר לומר אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר ואפייה בתנור לחם עוני קרינן ואדם יוצא י"ח בפסח וכן הביאה הרי"ף ז"ל ולומר דס"ל כס' התוס' דהתם בבלילתו רכה דהוי עוני אבל בלילתו עבה בהא הוא דמעטי' בפ' כ"ש מלחם עוני משום דהוי מצה עשירה והרב ז"ל דחה האי סברא משום דאף בלילתו עבה לא מיקרי עשירה כיון דאין בו משקין ומינה הך דבפ' כ"ש מיירי בחלטו במשקין כמו שכת' הרי"ף ז"ל עוד אפש' דכיון דלא היה בו משקה אין לאסור באפאו אח"כ והך דפ' כ"ש מיירי דלא הדר אפייה וכ"כ התוס' בפ' החולץ כמבואר בסוף לשונו אלא דכל זה צריך ביאור ולפי שיקשה לזה דכיון דלא נאפה אח"כ אינו קרוי לחם דאינו חייב בחלה וא"כ היכי ממעטי' מעוני דמשמע דהוי לחם ולכך כת' ונראה בעיני וכו' ר"ל דכיון דבלילתו עבה אף דדעתו אח"כ לחולטו ואינו אופה אותו בתנור חייב בחלה וכ"כ ר"ת ז"ל אלא שהוא ז"ל כת' טעם אחר משום דמשעת גלגול כבר נתחייבה וכו' ונ"ל משום דאזיל לשיטתיה דלא אזלינן בתר כונה אבל הרב שה"ג ס"ל כדעת הר"ש שהביא הרא"ש ז"ל דאזלינן בתר כונה דמיירי דדעתו בשעת גלגול לאפות אותה בתנור אבל אח"כ נמלך וכו' אבל אם בשעת גלגול דעתו הוא שלא לאפות פטורה ואהא קאמר אף דדעתו להכי מ"מ כיון דבידו לימלך חיישי' וחייב בחלה ושוב ראיתי בשיטת ר"י הא' שכתב דגריס בפ' החולץ לומר שמותר לאוכלו בפסח

וראיתי לה' ז"ל שהביא לשון ריא"ז ז"ל שכת' בדבריו דהחלוק הוא בין נאפה ובין לא נאפה אלא דהוא ז"ל ס"ל כדעת הר"ש לגמרי דהיכא דנתכוון לחולטו ולא לאפותו אף דבלילתו עבה פטורה וצ"ל דהך דמעטינן בפ' כ"ש חלוט הוא מלחם וכדעת הרז"ה ז"ל עוד כתב דיוצאין במצה עשוייה באילפס אע"פ שהדביק וכו' נ"ל דאף דהדביק קודם שהרתיח לא חיישי' לחימוץ דבודאי דע"י הרתיחה מעט הוא נחפה מעט ואינו טריד להחמיץ ולא דמי למבושל במים דהמים ירתיחו קודם הקמח וכיון דהוי להו פושרין חוזרין ומחמיצין הקמח וכן פרש"י פ' כ"ש דט"ל ע"ב וכן הוא מבואר בגמרא בהא דמקשה הש"ס לר"ל מהך ברייתא דקתני יוצאין במצה עשוייה באילפס ומוקי לה בהרתיח וכו' ולפי מאי דס"ד דמיירי בהדביק וכו' היכי קתני יוצאין דהא חיישי' לחימוץ אלא ודאי כמ"ש

וכתב הרא"ש ז"ל משם רב האי דהך דפ' כ"ש מיירי בחלטו בשמן הילכך אין יוצאין בו בלילה הא' וכו' וחלוטה שחלטו ברותחין יצא בו אם חזר ואפאו ע"כ וברור הוא דמ"ש אם חזר ואפאו אינו תנאי למ"ש יוצא בו דא"כ אמאי איצטרי' לאוקמיה הך דפסחים בשמן לוקמה בשלא חזר ואפאו אלא ודאי דבעי לומר אם חזר ואפאו לאפוקי מחלת המשרת דלא מיקרי לחם כלל הוא משום דלא חזר ואפאו וכן הוא דעת ר' אפרים זל והביאו הר"ן ז"ל ומעתה לא נתבארו דברי הרא"ש ז"ל שכת' עליו וצ"ל דהכא מיירי בבלילתו עבה וכו' דמה הוצרך לזה כיון דהחילוק מבואר בדבריו משום דלא חזר ואפאו וכו' ונ"ל משום דהוק' לו בדבריו דאמאי לא קאמר הך דחזר ואפאו כי אם בפ' החולץ ולא אהך דפסחים דמשמע אף דלא הדר ואפייה ולכך כתב דפשיטא ליה דמיירי בעבה אבל הך דפ' החולץ לא בעי לאוקמי בהכי משום דאהך