אברהם יגל (על השולחן ערוך) נו

שיעור אך לר"ש דאינו אלא משום קנסא לא שייך בו איסור הנאה והיינו דמקשה שפיר והא קניס ר"ש לאוסרו בהנא' ותירץ לא קניס אלא בעיניה ולא תערובת וכו' והיינו דס"ל להטור ז"ל דכיון דנתערב בטל ברוב א"כ לא שייך קנסא כיון דיכול לערבו ולבטלו ומהאי טעמא אסרינן לבטלו לכתחלה דעשו אותו כשאר איסורין כמ"ש הרא"ש ז"ל ואמטו להכי כת' הטור דבטל בששים כמו שאר איסורין ומעתה ר"י דמתיר לר"ש משום דס"ל דלא קניס ומוקי מתניתין כר"י כאוקמתא דר' אחא בר יעקב והא דהדר מיניה משום לאוקומי הך ברייתא כר"י ור"ש וזהו דקאמר בגמ' והדר ביה מההיא דתניא וכו' אך לר"י אית ליה שינוייא אחרינא וכן יש להכריח מהא דכת' התוס' ז"ל שם בפ' כ"ש בדעת ר"ת דרבא ס"ל כר"י לגמרי והא דלא קאמר הלכה כר"י דלא אתי למיטעי דוקא בזמנו משום דקאמר רבא גופיה דקניס ר"ש וכו' משמע דלר"י לק"מ דאיכ' למימ' לדידי' דר"ש לא קניס ומתני' כאוקמ' דר"א בר"י וכאמור ודלא כהפר"ח ז"ל

וראיתי להרב מ"ק ז"ל שתירץ דמ"ש רבא כר"ש למעוטי מו' שעות דפסיק רבא גופיה כר"י ולא בטיל בס' מטעמא דילמא וכו' ואחר המחי' זה לא יתכן כלל דהטור והרא"ש פסקו בהדייא דמו' שעות הוי כשאר איסורין גם הרא"ש ז"ל בפר' ב' דע"ז כת' דכיון דהחמירה תורה לכך החמירו במשהו וכו' ולא כת' טעמא דיש לו מתירין ומוכרח דס"ל כדעת המרדכי ז"ל דכיון דחוזר לאיסו' לשנה אחר' לא הוי יש לו מתירין וכ"כ הרפ"ח ז"ל סק"א וכ"כ המ"ק סק"ט

אך באמת הא ק"ל לדעת הטור ז"ל דכיון דלר"ש מיהת הוי כשאר איסורין א"כ אמאי מוקי סברת רב דוקא כר"י ולא כר"ש ומ"מ במינו אסור משום דדמי לשאר איסורין ואפשר דס"ל דלא הוי במשהו אלא באיסו' דאורייתא אבל באיסור דרבנן מודה רב דבטל דהא ר"י נמי לא פליג אדרבנן אלא בדאורייתא וכ"כ הכנה"ג בי"ד סי' צ"ח יע"ש אך מהגמ' דפ' משילין דף ל"ח משמ' דר"י דס"ל לא בטיל אף בדרבנן קאמר דלמידי דרבנן קאמר ליה יעו"ש ועיין להר' שע"ה בפ' ט"ו מה' מ"א יעו"ש שדחה דברי הכנה"ג יעו"ש אבל אפש' לומר דאף דר"י הכי ס"ל רב לא ס"ל כוותי' לגמרי דכיון דרבנן לא מחמרו ביה לאיסור משהו

סימן תמ"ח סעיף א' חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר אפי' באכילה וכו' ולאפוקי מס' העיטור שהביא הטור דס"ל דאסור באכי' ומותר בהנאה יעו"ש והקשה הפר"ח ז"ל מהתוס' דס"ד וס"ג יע"ש ומהא י"ל לענין הנא' אתמר גם מהך דאמרי' דר"י שרא להו למיזבן הך חמירא דבני חילא לא מכרעא כלל דאפשר להנא' קאמר ומייתי ראיה שפיר דכר"ש אתי דלר"י כיון דאסור בהנאה אסיר להו למיזבן ליהנות בו אך מהך בריייתא דחנות שהקשה הבית חדש ז"ל היא קושייא חזקה והט"ז ז"ל תירץ דפסק כר"י יעויין שם והוא תמוה דאם כן אפילו בהנאה נמי כיון דמקרא מפיק ליה ואפש' ליישב דבריו דכיון דמתני' לא קתני אלא היתר הנאה לומ' דלענין אכילה כר"י קי"ל דאסור באכילה ומלשון הרב העיטור ז"ל משמע דאינו אלא דרבנן ונ"ל דכונת בעל העיטור ז"ל דכיון דאמרי' דקנסוה בשל ישראל מימר אמר דהוא של עכו"ם ולכך קנסינן ליה אף של עכו"ם דאסור באכילה אמנם להנאה אין למקנסיה דודאי לא יערים להנאה וכמ"ש הב"ח ז"ל גבי חמץ שביטלו לדעת הר"ב העיטור ז"ל יע"ש והיינו נמי דלא תני במתני' אלא היתר הנאה וא"כ לא שייך למיקנסיה אלא ביוצא מתחת ישראל דשייך ביה עבירה אבל ביוצא מתחת עכו"ם כההיא דהתוס' וכההיא ברייתא דחנות לית לן לאוסרו דלא שייך למיקנסיה כיון דלאו בר עבירה הוא

סימן תנ"ג סעיף ח' ובשעת הדחק מותר ליקח וכולי וכתב המ"א ז"ל והרפ"ח ז"ל דלא מחזקי' איסורא דלתתו ואף דאמרינן סתם גוים לתתי היינו בכרכין אבל לא בכפרים וכמ"ש בפ' כ"ש כ"כ הח"י ז"ל אך ממ"ש הרמב"ם בפי"ו מה' ט"א דין א' משמע דאין לחלק בזה וכן הוא משמעות המשנה יע"ש וכבר ראיתי לה' חזו"ן ז"ל שם שכתב דברייתא משבשתא ע"ש שתמה לדבריהם והעמיד כדעת הט"ז ז"ל וכ"נ מהא דאמרו בצקות של גוים ממלא כריסו והתם בסתם גוים דלתתי קאמר אלא ודאי משום דלא מחזקינן איסורא דלתת בדרך שנתחמץ אך מדברי ת"ה שהביא הב"י משמע דבמקום דלתתי הוי חמץ גמור וכמ"ש המ"א ז"ל ויש לדחות דוקא התם דכיון דעושין סולת נקייה כ"כ עד שמזיינין בו הצוקר חוששין ששהו בו בלתיתו עד שנת חמץ משא"כ בסתם סולת אמנם מדברי הב"י סי' תס"ז אין לחלק בזה דשם כת' לאסור הדבש משום דמערבין בו הסולת דהוא חמץ גמור כיון דלתתי והביא ראייה מדברי ת"ח הנז' ע"ש וגם החולקי' שם להתיר הדבש הוא משום דנתבטל וכו' ע"ש אבל לכ"ע מחזקינן בו איסור חמץ ומעתה נ"ל הא דאמרי' בצקות של גוים ממלא כריסו מהן הוא דוקא דבקיאי בלתיתא והיו עושין בו מים שאין בו כדי להחמיץ גם הגוים שלהם לא היו עושין אלא כדי הלתיתא אך בזה"ז שאין בקיאין יש לחוש ולעד"ן דמטעם זה השמיטוהו הרי"ף והרמב"ם ז"ל להך דבצקות וכו' דכיון דהאידנא אין בקיאין מחזקי' בו חמץ גמור ולפ"ז צ"ל דמכיר בגוי שאינו לותת לוקח ממנו קמח אף שאינו משומר למצוה ומאי דכתב טורי זהב ז"ל דלא מחזקינן איסורא הוא קאי על הטמון של מים דלא מחזקים שניתז עליו מים מן הטחון וכמ"ש הרב לעיל מזה דצריך שמירה לזה

סימן תנ"ד סעיף א' אין יוצאין בפת סובין ולא בפת מורסן כתב המ"א ז"ל מוכח קצת דבא לידי חימוץ דהיינו הסובין דיוצאים בהם בפסח סובין ומורסן לדעת הרי"ף ואח"כ כת' דקליפת החיטים היינו הסובין אפש' דמחמץ וגם אי אפש' וכולי ועיין לה' ק"ן בפירושו על הרא"ש ז"ל דלא הבין כך בדברי המ"א ז"ל יע"ש והיינו טעמא דאין יוצאין בסובין משום דלא חזי לאכילה וכדתנן במסכת חלה וכולי ודלא כפרש"י ז"ל וכת' הפר"ח ז"ל דשאני הכא דכתי' לחם עוני ולחם סתמא לא מיקרי והביא ראיה מדאמרי' גבי כובא דארעא יעו"ש ר"ל דאף דאית לן ג"ש דלחם לחם מחלה דוקא דליהוי שלכם אבל לענין דפטור מחלה לא ילפינן דאוקי באתרין דהכא אהני לן עוני לרבות ולא מצינן למיגמר חלה מיניה דגילה קרא עריסותיכם דרך עיסה שנו כאן וכמ"ש הרמב"ם ולשיטה זו אם ניטל סיבה ואח"כ חזר לתוכה שפיר יוצא בה דלא דמיא ללחם חלה ומ"ש הפר"ח ז"ל על מה שמצא כתו' בס' כ"מ ז"ל ואין זה דעת הפוסקי' הוא לפי מ"ש דיש להחמיר כשיטת הפוסקים דילפי' מחלה לגמרי ואין כאן ספק הרב מ"א ז"ל ושייך לומר דהכי כונתו במה שרמז לדין חלה ועיין להר' מ"ק ז"ל אך מ"ש ראיה מכובא דארעא שייך לדחות דלא תימא כיון דאינו אלא לתענוג הוי מצה עשירה כיון דבלילתו