אברהם יגל (על השולחן ערוך) נה

ודוקא כתב הכ"מ לס' ר"א דהחמירה תורה וכ"כ ה' מ"ק ז"ל ולדעת רבנן מוכרח לומר דגלי. קרא ולהך טעמא דהחמירה תורה וכו' ס"ל להטור כיון דאין בו לאו באכילה אין בו לאו בשהייה וא"כ הא דכתב לס' ר"א אסור להשהותו עובר כס' הרמב"ם ורש"י ז"ל והשתא מק' שפיר דמר"ש דלא קניס משמע דאינו עובר ותי' וכן אבל המצא כתוב הוא הפך דבריו כן הוא כונה הב"י ז"ל אך במה דס"ל להטור דיש בו איסור דאורייתא איפכא שמעי' ליה ומוכרח לומר דס"ל דקרא לרבנן איצטריך לח"ש בעיניה כר"י דמחלב לא שמעי' ליה דאין לו שעת הכושר כמ"ש הש"ס במס' חולין ע"ש וזהו הכרח בדברי הרי"ק ז"ל דאינו אלא איסורא דרבנן ועיין לה' יד אהרן ז"ל אמנם מ"ש על הטור ז"ל דכתב מותר להשהות הוא להך טעמא דהחמירה תורה וכו' הוא מוכרח דאף דאין בו איסור אלא מדבריהם אסור להשהותו וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל דהא כתב לטעמא דדילמא אתי למכליה אסור להשהותו דאין לומר דהתם אליבא דר"א אבל לרבנן דליכא איסור אלא מדרבנן מותר דליתא כיון דאית ליה דהלכה כחכמים מאי נפקא ליה בס' ר"א כיון דאינו להלכה אלא ודאי דנפקא לן לס' רבנן דאף דאינו אסור אלה מדרבנן אסור להשהותו דדילמא אתי למכליה ולאו גזירה לגזירה הוא ומהתימא על הרב ב"ח ז"ל דדחה דברי הב"י ז"ל ולענד"ן דהב"י ז"ל לא כתב זה אלא מדקדוק לשון הרא"ש ז"ל אך הוא הבין דאיסורו מדאורייתא והוא מכח דהתורה החמירה וכו' ושייך לומר בהאי לא פליגי הרא"ש והטור ז"ל דלרבנן אינו אלא איסורא דרבנן ואפי"ה אסור להשהותו דדילמא אתי למכליה ושו"ר להפ"י ז"ל בסי' ט"ו שהק' על הב"י ז"ל מה שהק' ה' ב"ח ז"ל וכתב דאין ראיה לזה ממ"ש הרא"ש וכו' דאינו אלא לס' ר"א אבל לרבנן מותר להשהותו וא"ת מאי נ"ל מיניה י"ל דנ"ל לרבנן דמודו ליה בכזית בא"פ לרש"י ז"ל דקאי אבל יראה כי היכי דרבנן מחייבי אאכילה מחייבי נמי בב"י לכל הטעמים ולר"ת ז"ל דקאי אאכילה א"כ גם כזית בא"פ אינו אסור כי אם באכילה ולא בב"י עכ"ל ודבריו תמוהים וכנרא' דלא ראה סיום דברי הרא"ש ז"ל דכתב בשכר שלנו דיש בו כזית בא"פ אסור להשהותו והיינו ודאי לכל הטעמים וגם הסמ"ג כתב משם ר"ת ז"ל דעובר עליו כמ"ש לעיל ושו"ר לה' ק"ן ז"ל בפי' על הרא"ש ז"ל שתמה על הפ"י ז"ל ובמ"ש לא יתכן לסבול הדוחק דרצה לפרש בעדו. עוד ראיתי לה' הנז' דרצה לפרש דמ"ש הטור איסורא דרבנן הוא לנוקשה יע"ש והב"י ז"ל בעצמו פי' דאתי על התערובת וגם לשיטתו צ"ל דקאי לטעמא משום דהחמירה תורה כמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ הוי סתיר דידיה אדידיה וה' ז"ל הק' על הטור ז"ל מהרא"ש ז"ל ולא מדידיה ומוכרח לומר כמ"ש לעיל ודוק

סימן תמ"ה סעיף א' שורפו או פוררו וכו' כן הוא לשון הרמב"ם כהסכמת כל הפוסקים ועיין מ"ש המ"א ומה שתירץ הוא תמוה דא"כ אמאי מהדרו ליה רבנן לר"י אינו מותר לשנות כיון דמעיקרא אמרו כל הנקברים לא ישרפו ואיהו פליג אלא ודאי דבא ר"י לומר אם רצה לשרוף ולנהוג דין נקברין לקבור האפר רשאי לכך אמרו לו דאינו מותר משום גזירה וכן פירשו בהדייא בגמ' שם ולעד"ן לומ' לעיקר הקושייא ע"פ מאי דאמרי' שם בתמורה דהאורג מצמר בכור ידלק ואף שהוא בקבורה משום דחייש לתקלה וכמו שפירש"י שם וא"כ ה"נ אף דדינן בקבור' כיון דאיכ' למיחש לתקלה מודו רבנן דבעי שריפה ולומר דאפשר במפרר לרוח מ"מ הכי עדיף לבערו מן העולם דאף במפרר עדיין איכא למיחש וה"נ דבעי' שריפה להך בגד ולא סגי לחותכו ולקוברו ואף רבנן לא הוצרכו להך תקנה אלא משום דשמא יתעכב משום עצים ויש איסור דאוריית' בשהייתו ומעתה גם לגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל יתכן דטפי עדיף לשורפו והיינו טעמא דכיון דרבנן לא נקטו תקנת קבורה משמע דחיישי לתקלה וא"כ הוי ממש כהך דשיער נזיר וכאמור וכן משמע מהא דאמרו בגמ' והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו אלא דיש לדחות דהתם אקרא קאי דליכא גזרה אך אנן לדידן דגזרי' לכך לא אמרו רבנן שריפה כלל ומ"מ נראה דהדין אמת דכיון דמן התורה משביתו בכל דבר לא הוי מהנקברין לאסור אפרו וכיון שכן אם בא להחמיר ולשרוף ולקבור אפרו שפיר דמי דהא לא שייך למיגזר כיון דעיק' הנאת אפרו אינו אלא מדרבנן ומעתה אזדא לה התימא של המ"א ז"ל וכן העלה הח"י ז"ל אך מ"ש לדע' הרא"ש ז"ל דפ' כר"י דאם רצה להחמיר וכו' וכת' הטעם משום דסתם לן תנא כוותי' במס' ערלה וכו' הוא תמוה דהא ס"ל דבתרי סדרי אין סד' וכן בריש פ' אין מעמידין דחה הך סתמא מפני מחלוקת דמסכת פרה וכו' ומ"ש ועוד גם זה אינו מוכרח דלאידך תירוצא דריב"א שם בתמורה הוי הך מתני' דערלה אף כרבנן וכוותיה קי"ל וכמו שפסק הרמב"ם בפ' י"ט מה' פה"מ יע"ש ותו דהא הרא"ש גופיה פס' בפ' הלוקח בהמ' ובפר' כל פה"מ דהעור בקבורה ולא בשריפ' כהך גירס' שהביא רש"י בפ' ט"י דף ק"ד ע"א והנך חכמים ודאי לא ס"ל כר"י דאם רצה להחמיר וכו' ועיין להטור יורה דעה סימן ש"ז

גם בהבנתו בדברי הרא"ש ז"ל הוא תמוה ולא ידעתי מהיכא פשיטא ליה דנתכוון הרא"ש ז"ל לפסוק הלכה כר"י כלל דאין כאן מקומו ודבריו ברורים דבא להכריח דאף לרבנן שריפה חמורה ולכך לדידהו איכא פירכא וכו' מהא דקאמר ר"י אם רצה להחמיר ולשרוף וכו' ולא פליגי רבנן עליה אלא משום דעיקר דינו בקבור' וגזרינן ליהנות באפרו אבל מ"מ מודו בעיקר הדין דשריפ' חמורה וכו' גם בס' הק"נ ז"ל בפי' על הרא"ש שגג בזה דכת' הא דכת' הרא"ש ז"ל לכך ראוי לשורפו הוא לצאת ידי הפוסקי' כר"י ולכך הק' שם מה שהק' יעו"ש שהע' כדע' המ"א ז"ל ולעד"ן פשוט כמ"ש

סימן תמ"ז סעיף י"א בטל בס' וכו' כן הוא דעת הטור ז"ל וכתב הפר"ח ז"ל דדעת הטור היא משום דכיון דע"פ אין להכניסו וכו' אין להתיר בפחות מס' וכו' ה"ה נמי לאחר זמנו דהא בחדא מחתא מחתינהו וכו' יעו"ש ואחר המחי' נרא' דזה לא יתכן ואישתמיטיתיה להרב דברי הרא"ש ז"ל בפסקיו שכתב דלכך לא קאמר הלכה כר"ש דליהוי משמע בכל דבריו אלא חמץ לאח' זמנו קאמ' וכו' והיינו דכל האמוראי' לא איירו אלא בדברי' שהוא חידוש היפך שאר האיסורים אך חמץ מו' שעות שהוא בכלל כל האיסורי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לא איכפת להו והכי משמע מלשון הטור וברמזים שלו דרבא לא קאמר אלא בלאחר זמנו אבל הך דו' שעות לא איירי ביה כלל יע"ש גם מ"ש לדעת הטור דמאי אתא לאשמועי' דמותר כר"ש וכו' לא ק"מ דאפש"ל משום לר"י הוי בששים מדאורייתא ונפקא מינה לספיק' דאוריי' אך לר"ש הוי ספיק' דרבנן אך מה שהקשה הש"ס מהא דאמר רבא דקניס וכו' הוא תמוה לכך נ"ל דנפ"מ להיתר הנאה לר"י כיון דבעי ס' מדאורייתא כל דפחות מס' הוי אסור בהנאה ג"כ כיון דלא נפיק מחצי