אברהם יגל (על השולחן ערוך) נד

דהוא נמי יש לו בו כח מחמת האחריות והוי בכלל לא ימצא והיינו שלא הביאו הגאונים ראיה לדבריהם מהש"ס אלא מהך דמכילתא ואהא ק"ל להר"י דודאי הגמ' דידן לית ליה כמכילתא ונ"ל דוקא התם גבי הקדש דאמרי' כל היכא דאיתיה ברשות ביה גיזא דרחמנא איתיה ולכך אמרי' דרשות הקדש עליו משא"כ הכא אף דאמרינן כל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה גבי איסורא לא אמרי' הכי והכי משמע מהא דאמרי' בפ"ק דפסחים גבי משכיר בית לחבירו או דילמא על השוכר לבדוק כיון דברשותיה קאי ומאי קא מיבעיא ליה והא התם מיירי בחמץ שלו ובעלמא אמרי' דברשותא דמריה איתיה אלא ודאי דגבי איסורא לא ניחא ליה ביה לא אמרינן ברשותא דמריה איתיה ויש לדחות דהתם מיירי בביטול ומיבעיא ליה על טורח הבדיקה וה"נ מוכרח לפרש לשיטת הרא"ש ז"ל וכן כמי פי' רש"י ז"ל ועיין בשו"ת חכם צבי סי' קל"ט ועוד איכא למימר דהא דאמרי' כל דאיתיה ברשותא דמריה איתיה הוא מדרבנן אבל הך דאמרי' גבי הקדש הוא מדאוריי' כדמשמע בפ"ק דר"ה ד"ו ע"א יע"ש

אתאן לשיטת הרא"ש ז"ל דס"ל דהמפקיד עובר משום דהנפקד השאילו ביתו א"כ אמאי קאמ' בש"ס הפקידו אצלו זקוק לו לבער לימא דהשאילו והוי כמו שייחד לו בית דאין זקוק לבער כן הק' הט"ז ז"ל ותי' החי' ז"ל דהתם כיון דהגוי בעל החמץ דאינו בר ביעור חל על הנפקד חובת ביעור כיון שהוא ברשותו כמבואר סי' תמ"ג ע"כ ואינו מובן דהתם דוקא דכיון דהחיוב על המפקיד רמייא ואינו כאן מחוייב הנפקד לבערו כדי להציל המפקיד מידי עבירה דעדיף מהשבת אבידה אבל הכא דמפקיד לאו בר הכי אמאי זקוק לבער כיון דאינו מחוייב אלא מחמת המפקיד ועוד לא ידעתי מה יענה להא דאמרינן יכול יקבל פקדונות מן הנכרי ת"ל לא ימצא ואמאי לא אמרי' דהשאילו ביתו והוא אינו מצוי אצלו

ואולם נ"ל דודאי אף דהשאילו ביתו להמפקיד מ"מ ביתו של נפקד הוא ממש וזה להתחייב נמי המפקיד אמרי' דיקרא נמי ביתו כיון דהשאילו וכולי וכן מצאתי ברבינו ירוחם שכתב משם הרא"ש דעובר נמי המפקיד ודו"ק

סימן תמ"ב סעיף א' תמ"ב תערובת חמץ עוברין בבל יראה כן הוא לשון הרמב"ם ז"ל ולשטתו אזיל שכ' דאף באין בו כזית בכדי א"פ עובר עליו כיון דיש בו שיעור איסור הוא מצורף ממילא ולכך עובר על קיומו בב"י ולפ"ז מוכרח לומר דס"ל כפירש"י ז"ל דאלו עוברין בב"י קאמר וכ"כ בפי' המשנה דאי כר"ת לא מחייב אלא בכזית בכא"פ דכיון דלא מצריך קרא לרבויי באכילה ודאי משמע דהרי הוא בכלל חמץ גמור דלוקין על אכילתו ועל שתייתו וכן נמי משמע ממ"ש הרא"ש ז"ל דלדעת ר"ת איכא חילוק בשהייה בין הטעמים ואח"כ כתב דבשכר המדי דיש בו כזית בא"פ אומר ר"ת דמחויב לבערו דמשמע אף לאידך טעמא דהחמירה תורה והיינו משום דעובר עליו והא דכתב ה"ה ז"ל דהרמב"ם ז"ל אית ליה כפי' רש"י ז"ל הוא לפי' הרמ"ך ז"ל כמ"ש הלח"מ ז"ל ודלא כמ"ש המ"ק ז"ל דכיון דליכא כרת אינו עובר ומה שהביא ראיה ממ"ש הב"י ז"ל דלר"ת ז"ל כיון דאינו אלא לאו וכו' לאו ראייה היא דהוא מיירי באין בו כזית בא"פ וכונתו כיון דאינו אסור באכילה אלא מרבוי דלאו וגם ממ"ש התוס' בריש מכילתון אין ראיה דההוא באין בו כזית בא"פ דעלי' קאמר ר"ת דמותר להשוהתו וכ"כ הסמ"ג בהדיא וז"ל ואומר ר"י שכר שלנו שהוא בב"י לכ"ע שיש בו כזית בא"פ וכו' יע"ש דאין לדחות משום דס"ל דיש בו כרת אבל להרמב"ם ז"ל דמיעטו מכרת אין עובר עליו בב"י דמנ"ל לה"ה ז"ל לחלק בכך וגם מלשונו משמע דאף לר"ת אין בו כרת יע"ש ועוד דאפי"ה שפיר הוכיח הלח"מ דאין להביא ראייה מה"ה דשייך לומר דקאי על פי' הרמ"ך ז"ל. איך שיהיה לדעת ר"ת דוקא על כזית בא"פ אבל לפי' רש"י אין חלוק דכיון דיש לאו באכילתו כ"כ יש לאו על ביעורו וסיפא דמתני' לא ארישא דמתני' מתנייא וההיא אוקימנא כר"א אבל ק' כיון דהוא מותר באכילה מן התורה איך אפשר שיחויב בערו דהא טעם כעיקר דרבנן ואף למ"ד דאורייתא גבי חמץ דאינו אלא לקיוהא מודו כמ"ש הטור ז"ל ולפסק המחבר לק"מ דלכך לא כתב זה גבי אכילה משום דסמך אכל איסורין שבתורה דכזית בא"פ הוי כולו איסור וכחכמים וא"כ כל מחמצת אתא לאסורא בעלמא כמ"ש התוס' ז"ל וכיון דמן התורה אסור לאוכלו ואינו לוקה דאין בו שיעור ולעניין קיום דיש בו שיעור עובר בב"י אך מ"ש הרב ז"ל על הכ"מ ז"ל ודאי ק' דהא כתב ז"ל לדעתו דאיצטריך קרא לפוטרו וא"כ לא ידעינן לאסור תערובת וכיון דאית ליה טעם כעיקר דרבנן לא יתכן לעבור בב"י ונ"ל דהרב ז"ל אזיל לטעמיה דהוא פסק כר"א דהחמירה תורה בחמץ אף דשריף ליה דלוקה ומינה דהחמירה נמי באין בו כזית בא"פ דאיסורא אית ביה כמ"ש בהדיא בפ"א מהל' חמץ יע"ש והכי משמע לי מדכתב הרמב"ם ז"ל אסור ואין לוקין עליו וכ"כ הכ"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל ולכך לא חילק באיסור ב"י ובהכי ניחא לי מ"ש הטור ז"ל ופסק הרמב"ם כר"א שכ' תערובת חמץ עוברין עליו בב"י ולכאורה ק' דאף דמפרש כפי' הרמ"ך ז"ל מנ"ל דפסק כר"א דאף כרבנן אתי וע"כ לא פטרי רבנן אלא באכילה דאין בו שיעור אבל לענין ביעור מודו והב"י ז"ל כתב דפסק כסתם תנא דמתני' דהוא כר"א ואין לו מובן אך במ"ש אתי שפיר דלא שייך לומר דפסק כרבנן דאף דמורו בב"י כיון דהרמב"ם אית ליה דאין איסורו אלא מדבריהם איך אפשר דחמיר מן התורה לענין ב"י ולכך כתב דמדכתב דעוברין עליו בב"י משמע דפסק כר"א באכילה דאף דאין בו כזית בא"פ בטיבול מחייב ומש"ה יש סברא לומר דתערובתו מיהא אסורה מן התורה אך היינו דוקא אם בדשריף ליה אית ביה כזית בא"פ אבל אי לית ביה אפי' בדשריף ודאי אין בו איסור מן התורה דלעולם אינו בא לכלל מלקות והא דלא חילק הרמב"ם משום דאף סתם כותח דלית ביה בדרך טיבולו אית ביה בדשריף ליה וכדמשמע מהגמרא ועיין להמ"ק ז"ל ולהפר"ח ז"ל שתמהו על הר' המחבר ז"ל ומה שכתבו על הכ"מ ז"ל עיין עליהם

אמנם דזה דוקא לס' ר"א אבל לרבנן דאינו אלא איסור בעלמא אין בו מלקות אבל מ"מ מחוייב לבערו ומעתה דברי הטור ז"ל תמוהים במ"ש דלרבנן מותר להשהותם נמי ומינה דלדעתו דלא מיעט כזית בא"פ מכרת א"כ קרא דכל אתא לתערובת ואיך אפשר דמותר לקיימו ולזה כתב הב"י ז"ל דס"ל כההוא טעמא משום דהחמירה תורה וכו' ודלא כהר' בעט"ז ז"ל דכתב לרבנן ליכא איסורא מדאורייתא וכ"כ ה' יד אהרן ז"ל אבל מ"ש עוד דאף לרבנן איכא איסורא דאורייתא מדין חצי שיעור ליתא דאין ח"ש אלא בעיניה למ"ד טעם כעיקר דרבנן ואף למ"ד דאורייתא אינו אלא לקיוהא