אברהם יגל (על השולחן ערוך) נב

הגוי אבל הכא דלא ליחייב עליו מצד אחריות משו' דקי"ל דלאו כממון דמי אלא משום דכתי' לא ימצא וכיון דאינו מצוי אצלו מותר ולא ידעתי דמה יענה לס' הרא"ש דס"ל כהרמב"ם ז"ל דהמפקיד עובר וגם ס"ל כר"ת דאם קבל על חמצו של כותי ברשותו מותר גם למ"ש דלדעת ר"ת אף אם הפקידו אצל גוי אחר מותר לא ידעתי איך נעלם מעיניו דברי ריא"ז ז"ל גופיה הביאו הש"ג דכתב האי סברא דר"ת וההוא אמר האי דינא דרמ"א זל אלא מוכרח לומ' דאיכא חילוק וכמ"ש ומה גם דהרב גופיה בסוף הסי' נסתפק בזה דאם הגוי הב' קיבל אחריות וכו' ולפי מ"ש כאן דלדעת ר"ת דהיא הנכונה מותר אין לספק כלל

וראיתי לה' מחנה אפרים ז"ל בסי' הנז' דגם הוא דחה סברת הפר"ח שייחס דעת רש"י ז"ל להרמב"ם ז"ל והוא מהס' שכתבתי אבל לא זכר שהיא דעת הרא"ש ז"ל אך מ"ש שם דמותר להניחו אצל גוי אחר ולמד כן מס' דר"ת וכס' הפר"ח ז"ל הוא תמוה ועיין עוד בשו"ת הרב פנים מאירות ח"ב סי' מ"ג יע"ש

כתב הרדב"ז ז"ל ח"א במחודשות סי' תק"ב וז"ל וא"ת כיון דטעמא הוי משום חומרא אמאי עובר עליו וי"ל דקבלת אחריות אינו מוציא אותו מרשות בעלים ומש"ה חמצו של ישראל ברשות גוי עובר עליו אבל של גוי ברשות ישראל אע"ג דעדין לא יצא מרשותו כיון דקבל עליו אחריותו החמירו עליו שיהיה זקוק לבער עכ"ל ולע"ד הוא תמוה והוא הפך גמ' ערוכה בפ"ק דפסחים דשם נאמר דאף בקבל אחריות על חמצו של גוי הוא עובר וקאמר בגמ' דלא מבעיא למ"ד כממון דמי דעובר אלא אפי' למ"ד לאו כממון דמי הכא שאני דכתי' לא ימצא פי' לא ימצא לך דהיינו שיהיה ברשותך לעשות בו כחפצך וכיון דקיבלו באחריות הרי זה מצוי אצלו דהא ברשותו הוא וכ"כ התוס' ז"ל בפסחים דף ל"א ע"ב בד"ה שקונה משכון דעובר עליו כיון שקבל אחריות יע"ש ומעתה אי חמצו של ישראל ברשות גוי נמי עובר דהא ברשותו הוא אף דהגוי קבלו באחריות אי בעי הישראל ליקחו ממנו לעשות בו כחפצו הרשות בידו ולכך מיקרי ברשותו ואני תמה על הרא"ש ז"ל שלא כת' האי סברא בפ"ק דפסחים ואף להגאונים ז"ל דס"ל דחמצו של ישראל ברשות גוי פטור היינו כיון דאינו ברשותו אין כוחו עליו מיקרי אבל בחמצו של גוי אצלו דכוחו עליו וברשותו פשיטא דעובר וצ"ע

וכתב עוד וכיון דהר"י והרא"ש ז"ל דבתראי נינהו ס"ל דעובר הכי נקטינן ותמהני דהא הרב גופיה סי' ר"מ פסק להיפך וכת' וז"ל דהא קי"ל דחמצו של ישראל המופקד אצל הגוי מדרבנן הוא דצריך ביעור אבל מן התורה אינו עובר עליו כיון שאינו ברשותו וצ"ע

סעיף ב' ואם אינו חייב באחריותו אינו חייב לבערו כן הוא לשון הרמב"ם והא דלא הביא דין יחד לו בית כתב הב"ח ז"ל דס"ל כפרש"י ז"ל וכולי ומזה מוכרח דס"ל כשיטת רש"י ז"ל דבקבל סתם חייב אף שאינו מבואר בדבריהם וכו' יע"ש והנה להאי שיטה שכת' הרב בפרש"י וכן היא שיטת הר"ן ז"ל מוכרח לומ' דס"ל לרש"י דאף דאין בגוי דין שמירה ה"ד לענין גנבה ואבידה אבל לענין פשיעה חייב וכן היא שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שכירות ובהכי ניחא מאי דכת' הר"ן ז"ל הביאו הר"ב במקובצ' למציעא דק"ד גבי ר"מ דורש לשו' הדיוטות דש"ח אינו בפשיעה שכן כת' ואפילו לדברי האומרים דש"ח חייב בפשיעה וכו' משמע דלדידיה לא ס"ל וצ"ל דהכא קאמ' ליישב פרש"י ז"ל ואיהו מצי' למימר דהכי ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל וה"נ כונת הרב"י שכת' ולדעת הר"ן וכו' הא דקאמר וקיבל אחריות לאו דוקא הוא קאי על פרש"י דכן נמי כת' בפי' הגמ' כלשון הטור אבל ודאי הטור ז"ל לא מצי סבר הכי דבהדיא פסק בח"מ סי' ס"ו וסי' ש"א דפטו' אף מפשיעה ועיין לה' מח"א דס"א ע"ב ומעתה לדעת הב"ח ז"ל הש"ע דלא הביא דין זה לא שייך לומר דאזיל בתר הרמב"ם דמפ' כפרש"י ז"ל וכו' דהא איהו ס"ל דאינו חייב אף בפשיעה גם מ"ש דהרמב"ם הכי ס"ל דהפקיד סתם חייב זה לא יתכן דהא כת' בהדיא דבעינן שיקבל עליו אחריות גנבה ואבידה ועיין בל"מ ז"ל וראיתי לה' שה"ג שכת' דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כרש"י ואפשר דס"ל דייחד בלא אחריות מיירי ולאו דיקא ייחד וכמו שהביאו התוס' מדברי רש"י ז"ל אך עדין קשה מה שהק' התוס' ומ"מ סבירא להו כרש"י וכן דעת הרשב"א ז"ל ולע"ד נר' לומ' דהרמב"ם ז"ל יפרש כפי' התוספות דמיירי אף באחריות אך זהו דוקא אליבא דרב אשי אבל לרב פפא דמפ' הך קרא ארישא קאי לית ליה האי דינא דייחד וכו' כיון דשכירות לא קניא ולית ליה כמ"ש התוס' דמסברא ידעי' לה דהא ס"ד דמק' אף בקרא דלא ימצא לא מהני כיון דשכירות לא קניא לכך נ"ל דר"פ יפרש הברייתא בשלא קבל אחריות ואיצטרי' ייחד לו בית לומ' דאין זקוק לבער אף מדרבנן דחיישי' שיב' לאוכלו דכיון דייחד לו בית הוי היכר ולא יבא לאוכלו והשתא רב יהודא דקאמר עושה לו מחיצה בא לומר לאו דוקא ייחד לו בית אלא אם עשה לו מחיצה סגי והשתא פסק רבינו כרב פפא משום דסוגיא בעלמא כוותיה דאמרו שם לעיל הניחא למ"ד וכו' אלא למ"ד כממון לא ימצא למ"ל ולדעת ר"א מאי קושייא לימא דאיצטריך להכי להתיר בייחד לו בית אלא ודאי משמע ליה דאדרבה לא ימצא הוא לאיסו' ולא להתיר והיינו כר"פ ולכך הרמב"ם ז"ל לא הביא הך דייחד להלכה כיון דהביא דינא דרב יהודה דסגי במחיצה כנ"ל ודו"ק

וכתב הרב"י ז"ל דהא דכת' הטור וכן פרש"י הנה בית לפניך הנח במקום שתרצה ולא פי' קרן זוית משום דפשיטא הוא דשרי ומאי אתא לאשמעי' ע"כ נ"ל דקאי לפרש"י ז"ל ור"ל כיון דבלא אחריות הוא וכשייחד לו קרן זוית הרי לא קבל עליו שמירה כלל וא"כ אמאי איצטרי' קרא להכי ומאי אתא לאשמעי' וכן הוא בהדיא בפ' משילין ד"מ ע"א דקאמר התם דכיון דייחד לו קרן זוית הרי לא קבל עליו נטירותא וכיון דאף בעלמא הדין כך מאי קאמר שאני הכא דכתי' לא ימצא לכך כת' דמיירי באומר לו הנה הבית לפניך ורבותא הוא דא"ה הוי ייחד כה"ג וכ"כ הב"ח ומעתה תמיהא לי על הרב ז"ל שהבין מדברי הב"י דקאי אף באחריות וז"א אלא עיקר כמ"ש ועיין לה' מח"א דכ"ג ע"א מה שהק' על הר"ן ז"ל ולפי מ"ש לק"מ ולזה נתכוון הב"י ז"ל

וכתב בב"ח ז"ל בשם מהרי"ל וכו' וכיצד יעשה וכו' ואז אם נאבד או נפסד הוי של גוי וכולי ופי' הרב ז"ל דס"ל כר"ת וכו' ואינו מובן דא"כ אמאי הוי של גוי כשנאכל כיון דקבל עליו אחריות גם מ"ש דקאי אהיכא שלא קיבל אחריות הוא דחוק וגם מוכרח לומר דס"ל כשיטת רש"י ז"ל לומ' דבסתם חייב בפשיעה וזה אינו מוסכם מהפוסקי' כמש"ל ויותר תמיהא לי על הרב ז"ל דפסק כשיטת רש"י ז"ל דאית ליה אף בסתם חייב בפשיעה והוא גופיה בח"מ סי' ס"ו וסי' צ"ו כהרי"ף ז"ל וכהרא"ש ז"ל דפטור אף מפשיעה וצ"ע: