אברהם יגל (על השולחן ערוך) נא

מחדש סס"י קע"א שתפס עליו מלשון הגמ' וכתב דמזה יליף הרמב"ם דאם הגוי היה אלם עובר דמדינא אין במציאות דתחייב אחריות לגוי וכו' ע"ש דמלשון הגמרא א"ל כמ"ש מעתה מ"ש הפר"ח דהרמב"ם יצא לו האי דינא מהא דאמרו לחלק בין קביל אחריות או לא אינו נר' דהא הרמב"ם הוא דס"ל דחייב בפשיעה ואפשר ליישב דא"כ למ"ל למימ' קביל אחריו' דאינו מוזכר בבריית' לימא הא דקבלו בפקדון הא דלא קבלו בפקדון ור"ל אפי' בסתם והכי דייק לשון הברייתא דקאמר יכול קביל פקדונות וכו' אלא ודאי בא לומר שיקבל אחריו' בפי' והיינו דגנב' ואביד' דאי אחריות דפשיעה אפי' בסתם אך להרא"ש ודאי דס"ל דמן הסתם פטור אפי' מפשיע' אין לדייק כלל מהכא דבעי' שיקבל גנבה ואבדה דהא ודאי בעי' שיקבל בפי' גם אחריות דפשיעה לכך הוצרך לדיוקי מהא דר"נ וכו' ועיין להמ"ק

והנה ראיתי להר' מחנה אפרים ז"ל דס"ב ע"א שעמד בזה איך יתחייב ישראל בגנבה ואבידה כיון דאין בו דין שמירה ותירץ משם הריטב"א ז"ל דכיון דנתן המעות של השכירות הוי קנין להתחייב במה שהתנה ע"כ ובהכי נמי ניחא מה שהק' הר"ב אורים ותומים בסי' הנז' מהך דגבי הקדש וכו' יע"ש אמנם דזה לא יתיישב כ"א לפי שיטת הרמב"ם ורש"י דס"ל דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה אך לדעת הטור והרא"ש ור"ת דס"ל דאינו קונה כ"א במשיכה לא יתכן פי' זה וכמבואר בדברי הר"ב ז"ל דנ"א ע"ב ועיין עוד בדברי הרב ד"ן ע"א ואף דחזינן דגוי קונה ומקני בכסף אינו אלא מנהג בעלמא לא שיהא קר קניינו כמ"ש הרב שם והן לא יהיה כ"א מתקנת חכמים מ"מ כיון דהכא אמרי' דעובר דאורייתא בעי' שיהא קניינו דאוריית' ואף למה שכת' התוספות בפסחים דל"ח בד"ה אבל לחד צד דכיון דאסור מדרבנן חל עליו איסור דאוריית' לא דמי להכא כלל דשאני הכא דכתי' לך דמיניה הוא דמרבי' אחריות דבעי' דבר הקנוי לך דאוריי' וכן ראיתי להר' גופיה די"א שכת' כעין זה יעו"ש

והנה מתוך דבריו משמע דס"ל דלא מהני בגוי ק"ס דהא כת' שם דבקנין מהני להתחייב בגנבה ואבידה וא"כ מאי קשה ליה בתר הכי אלא ודאי גבי גוי לא מהני ק"ס אך מדבריו ד"ן ע"ד משמע דאזיל ומודה לדינו של ר"ת דמהני ק"ס בגוי וצ"ל דמק' בכאן להחולקים על ר"ת דס"ל דלא מהני קנין לגוי והוצרך לתרץ דקנה במעות ולכך לא הק' שם למ"ד דבעי משיכה דזהו דוקא לר"ת ולדידיה לק"מ דאיהו דס"ל דמהני ק"ס בגוי

והנה להאי סברא דהרמב"ם ז"ל הכריח הפר"ח ז"ל מהא דאמרי' גבי מעשה דיוחנן חקוקאה דאמרו שם לס"ד אף שהן אבודין לא יגע בהן והיינו משום דאינו עובר עליו כיון דלא היו באחריות גנבה ואבידה ע"כ ולא ידעתי איך נחה דעתו בזה דעדין קשה לשיטת הרמב"ם דעובר עליו המפקיד מחויוב הוא למוכרו כדי שלא יעבור המפקיד דשמא לא ביטל אותו וכן הכריח הרב גופיה לקמן בסי' תמ"ג ס"ב ויותר נפלאתי על מ"ש שם דאחר שהעלה דאין מחוייב לבערו כיון דאין אחד משניה' עובר כת' דמזה הטעם השמיטוהו הרי"ף והרמב"ם ולא הביאוהו כ"א לגבי השבת אבידה והוא תמוה דהא הרמב"ם הוא מכת הסוברים דהמפקיד עובר גם למ"ש הרב כאן משם הר"ן ז"ל דאף דלא עבר מחייב לבעורי מדרבנן גם שם נמי מחייב לבערו דהא ודאי לא שוי מידי דלאחר הפסח אסור כמ"ש הר"ן ז"ל

ובעיקר הקושייא לא קשה דא"ה צריך להניחו עד אחר איסורו ולשורפו וכ"כ המ"ק וכן ראיתי להמ"א ז"ל בה' מ"א דנ"ה ע"א שדחה כן יע"ש אבל מ"ש עוד דאין חייב הנפקד לבערו משום דכיון דנאסר או לא שוי מדי ואינו באחריותו וכו' אחר המחילה אינו נרא' דכיון דקודם איסורו אם נגנב חייב קים ליה מההיא שעתא ברשותיה להתחייב. עליו אח"כ ועוד דא"כ לא שייך נפקד לעבור בב"י אף באחריות וזה אינו דע"כ לא פליגי הגאונים והרא"ש שהביא הטור דבריהם אלא דוקא גבי מפקיד אבל גבי נפקד מודו דעובר וכן איתא בהדיא בפ' שור שנגח דמ"ה דלא פליגי תנאי התם אלא דאיתיה בעיניה אבל אי לא"ה כ"ע מודו דחייב לשלם ואף דנאסר בהנאה ושוב ראיתי דהרב עצמו תבריה לגזיזיה שם דס"ח

גם מ"ש שם להוכיח כס' הרמב"ם ז"ל דכיון דנתנה במקום דראוי לשמירה שוב אין עליו שמירה משא"כ בשו"ש וכמ"ש הטור וכו' לע"ד אינו נר' דהתם דוקא לענין אם נגנב בעודו שם במקום המשומר יש חלוק בינו לש"ש דאף אם נגנב בעודו שם חייב אבל אה"נ יש עליו דין שמירה שישמור הדלת מלפתוח דהוי פשיעה אם נגנב בעודו פתוח וברור

ואולם כבר כתבתי דעת הרמב"ם דיצא לו דין זה מהא דקאמ' דקבל אחריות וכו' וכמ"ש הפר"ח וכן משמע עוד מהא דאמרי' בפ' חלק דקי"ב אהא דאמ' רב חסדא פקדונות של עיר אחרת מותרין קאמר הב"ע דקיבל עליו אחריות כדידיה דמי ואי אחריות דפשיעה חשוב כדידיה מאי קאמר הב"ע דקיבל אפילו לא קיבל מיחייב באחריות פשיעה כיון דמופקד אצלו וה"נ קתני בברייתא הפקידו אצלו זקוק לבער והיינו משום דסתם פקדון הוא באחריות פשיעה אלא ודאי אף דבסתם יש בו אחריות פשיעה מ"מ לא חשיב כדידיה לעבור עליו עד שיהא באחריות גנבה ואע"ג דהתם אמרינן אף שהוא באחריות גנבה לא חשיב כדידיהו ומותרין דוקא התם דאימעיט משללה ולא שלל חברתה וכמ"ש הרמב"ם בה' עכו"ם אבל הכא אתא לא ימצא וריבה והא דפסק הרמב"ם בפ"ה מה' י"ט די"ג דפירות המופקדין כרגלי הנפקד אף שלא באחריות גנבה דוקא הכא משום דכתי' לך דמשמ' דוקא שלך ולכך כי אתא ריבוייא לא מוקמי' ליה אלא לאחריות גנבה דדמי ללך יע"ש

ומ"ש בהג"ה ואפי' חזר והפקידו ביד גוי אחר כ"כ ריא"ז ז"ל הביאו הש"ג ז"ל והיינו דקבלו לרשותו באחריות ומההיא שעתא הוא דידיה ומחייב לבערו ולכך כי חזר והפקידו הוי חמצו של ישראל אצל גוי דמחייב עליו ולא דמי לדין ר"ת ז"ל דהתם לא קבלו לרשותו כלל דמתחלה ייחד לו בית ולכך אינו מצוי קרינן ליה ואף לפי מ"ש הר"ב המאור ז"ל בפ' כ"ש בהך שמעתא דב"ח למפרע וכו' וז"ל א"נ במייחד לו בית כל ימי הפסח דמשמע אף דקבלו לרשותו מותר דוקא התם דהחזיר לרשות הגוי בעל החמץ והיינו דכיון דברשות בעליו לא ניחא ליה בעליו דמהני אחריות שלו להבעיר ממונו וכן פסק המ"א ועוד דכיון דהחזירו לבעליו הוי כמו שלא קבלו כלל לא כן אם הפקידו אצל גוי אחר אבל מדברי הפר"ח ז"ל דהא בהא תלייא ולכך כתב דוקא לא אתי כי אם להרמב"ם אבל לר"ת אם הפקידו אצל אחר מותר ע"כ

ולע"ד אחר המחילה דבריו לא האירו כלל דמ"ש דהרמב"ם הוא דס"ל הכי הוא משום דפסק דמפקיד אצל גוי עובר וממילא משמע דאף אם קיבל אחריות על חמצו של נכרי ברשותו של נכרי עובר וכמ"ש הר"ב עצמו לעיל מזה וזה אינו מוכרח דוקא התם משום דהוא גופיה בעל החמץ ולכך לא מהני הא דאיתיה ברשות