אברהם יגל (על השולחן ערוך) מז

נראה דוקא התם דאם טמא ודאי אף שהוא בר"ה טמא מן התורה לכך גזרו רבנן הכא מכיון דאיכא טמא ודאי אבל גבי בדיקת חמץ אף שיש שם חמץ בודאי אין בו איסור דאורייתא כיון שביטל לכך לא החמירו בזה. ובהכי ניחא לי מ"ש המ"ל ז"ל מהא דאמרו שם גבי טומאה דרבנן כן דהתם שאני דאיכא דכוותא דאורייתא ולכך גזרו על שם טומאה וכעין זה איתא בעירובין דל"ו לא כן גבי בדיקה דליכא דכוות' איסור דאוריי' כיון שביטל

עוד כתב הכ"מ ז"ל וז"ל וכיון דמדאורייתא אפילו בב"א בטומאה דרבנן שניהם טהורים ה"ה וכו' ר"ל דאף אם הוא ברה"י דאוריי' אם הוא טומאה דרבנן שניהם טהורים ולכך גבי בדיקת חמץ דאף דהוא ברשות היחיד כיון דהוא דרבנן וכו' ועיין למהרח"א ז"ל שהשיג חנם

עוד כתב הכ"מ ז"ל א"נ משום דהוי ס"ס וכו' נ"ל דאף דאמרי' כל שאתה יכול להרבות ספיקי ברה"י טמא דוקא הכא דהוא קרוב לודאי שאכלו דעל כן נטפל בו וכ"כ התוס' בפ"ק דפסחים ד"ט יע"ש ועיין לה' יד אהרן ז"ל עוד נראה דהשתאנאיד הרב מהך תירוצא דהעמידו דבריהם על דברי תורה עד שהוצרך לומר כיון דהוא רה"י הו"ל להעמיד וכו' אלא דהשתא ס"ל דאין לדמותו לס' טומאה ברה"י וכו' ולא העמידו דבריהם על ד"ת ולעיקר הקושייא נ"ל דוקא הכא משום דהוי ס"ס וכו' וכן ראיתי להמ"ל ז"ל שתי' כן יעו"ש שהביא ראיה מהך דכתובות ולפי מ"ש הרמב"ם בה' איסורי ביאה יראה שהוא להיפך דוקא התם לא התירו אף שהוא מס' אלא משום דאית ליה מגו דאמרה לא נטמאתי יע"ש. גם לא ידעתי מה יענו להא דפסק הרמב"ם גבי ט' צבורין דצריך לבדוק ולא אמרי' דילמא אכלתיה והוי ס"ס אלא שלזה אפשר לומר דוקא התם כיון דקודם שנכנס נולד לנו ס' במקום קביעותו הוי הך פרוסה שבפה העכבר איסור גמור ולא מהני ביה לומר אכלתיה כיון דנעשה דבר איסור מכח קביעות אך מ"ש המ"ל ז"ל דלא צריך לס"ס דאף אם ראינו עכבר שנכנס לבית אימור אכלתיה הוא תמוה דהא ודאי כיון דהוחזק הבית בחמץ לא אתי ס' ומוציא מידי ודאי ואפי' מדרבנן וכמו שהוכיח הרב גופי' לעי' ועוד דכבר כתב הרב גופיה דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרז"ה ז"ל דסוגיין כר"ז דבלחם משיירא וכיון שכן לא תלינן באכילה כלל וצ"ע. ועוד ק' לי מהא דכתב הרמב"ם גבי ס' נכנס ס' לא נכנס צריך בדיק' נמי נימא אכלתי' ויותר תמיהא לי על מ"ש הכ"מ ז"ל ומ"ש לכולהו וכו' ותירוצו בה הר"ן וכו' דתירוץ ה"ה לא שייך אלא לפי שיטתו אבל לדעת הרב דאמרי' ס' אכלתיה והוי ס"ס גם שם יחולו הב' ספיקות וצ"ע. ואפשר לומר דלא מהני ס"ס אלא הכא דאיכא בית ודאי דלית ביה חמץ אבל התם דהוחזק שם חמץ לא מהני ספק ספיקא

ולעיקר הקושייא על רבי' ז"ל נ"ל דסמך בזה על מ"ש בעירובין דע"ו גבי ב' חצירות וביניהם ב' בתים שניהם לא קנו עירוב דפריך בגמרא מהא דאמר רבא וכו' שניהם קנו עירוב ומשני התם ספק יממא ס' ליליא לא מנכרה מלתא אבל הכא אי לגבי האי בית וכו' ופרש"י ז"ל לא מינכרא מילתא ולא הוו מילי דרבנן כי חוכא וטלולא אבל הנך בתים הא קיימא קמן ואי משום הכא הכי והכא הכי הוו חוכא וטלולא ע"כ הרי דלא מיקרי חוכא וטלולא כ"א במידי דקיימא קמן במוחש כמו גבי בתים וכמו כן גבי טומאה. דהב' בני אדם הם אצלנו והטומאה ודאי יש כאן קמן אבל הך דכ"ה והך בדיקת חמץ דדבר הס' מונח אצלנו ובהכי לא מינכרא מילתא ויש עוד להסביר הדברים כיון דהוא אינו קמן לא הוו מלי רבנן חוכא וטלולא דמימר אמרי דשמא אכלתיה ואף לפי האמת לא אמרי' שמא אכלתיה כמבואר בדברי רבינו כמ"ש מ"מ כיון דאינו אסור אלא משום חוכא וטלולא דהא אוקי גברא אחזקתיה וכמ"ש התוס' בנדה ד"ס ע"א הכא דאיכא סברא דלא הוו כי חוכא שפיר אמרינן ליה דאין צריך בדיקה ונ"ל להעמיס זה בכונת המ"ל ז"ל ולא קשה כלל ממה שהקשיתי לעיל אבל ודאי אין ראייה מהך דכתובות כלל דהתם מדינא הוא דהאיסור הוא איסור מספק אבל הכא הוי ודאי כיון דלא אמרי' אכלתיה אלא משום דלא מינכרא מלתא כ"כ הוא דשרינן ליה אך להטור ז"ל ס"ל כיון דהככר גדול דדבר רחוק שיאכלנו אין בזה כדי לתלות והוי כאיסור המונח אצלנו אמנם ודאי לא דמי להתם דהכא כל אחד ואחד יש בו חזקת טהרה ולכך בבאו זא"ז מטהרין אבל התם אין בו חזקה ואיכא העמד אדם בחזקת תחום ביתו ועיין בערובין דל"ו ועוד הכא מבואר אצלנו דחד מיניהו טהור ולכך כל אחד ואחד אמרי' זהו הטהור אבל התם הדין שוה בשניהם ועוד דהתם השני הדינים סתראי נינהו דאי אפש' לקיים את שתיהם ולכך אמרינן דשניהם לא קנו אבל הכא אפש' לקיים שניהם אלא משום ס' ומה ראית מטהרין ב'

עוד ראיתי להמ"ל ז"ל שהק' מהך דס' נכנס וכולי יע"ש שהניחו בקושי וכו' ולא ידעתי איך נעלם ממנו מ"ש ה"ה בזה גם מה שהביא ראייה מב' שבילין ברה"י אינה ראייה דוקא התם דלא תלינן בדאורייתא אבל בדרבנן תלינן שאני אומר זהו שלא נכנס בו ולעד"ן דיש הכרח מן הגמ' לזה דבס' על ס' לא על איצטריך ללמוד מהך דבקעה דתליא בפלגותא ואמאי אצטריך לזה והא במכ"ש אייתינן ליה מדינא דב' שבילין דלעיל מיניה ובודאי לא דמיא אלא לזא"ז ולא לב"א דהתם משום דאיכא ודאי ולכ"ע בזא"ז טהורים אלא ודאי משום דיש לחל' משום דאיכא תלייה וכו' ולפ"ז צ"ל דמיירי בביטול וכ"כ הרב גופיה וכ"כ הב"ח ז"ל והאחרונים ז"ל אך ממשמעות הכ"מ ז"ל בתי' הב' משמע דאף מדאורייתא סמכינן אס"ס אמנם נר' דזה התי' הוא קאי נמי אמ"ש מעיקרא דבדיקת חמץ דרבנן וכו' אלא דכונתו בזה לתרץ קושייתו שהבדיקה ברה"י ומן התורה ספיקו טמא וע"כ כתב דכיון דאיכא ס"ס דמדאורייתא טהור אף ברה"י שפיר אמרינן העמידו דבריהם אדברי תורה וסמכינן אס"ס באיסור דבריהם אבל ודאי מדאוריית' לא חשיבי הכא לתרי ספיקי והיינו משום שאינו חשוב וניחא השתא מה שהק' המק' ממ"ש הב"י דלא אמרי' ס' אכלתיה וכו' יע"ש דהתם אדאורייתא קאי ובלא"ה צ"ל כן דהא ודאי כל זה מיירי בככר גדול וכדמוכח מהך דב' ציבוריין וב' בתים דאמרי' שאני אומר בדרבנן ואי בככר קטן אף דאוריית' וג"כ הך דהניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת והניח תשע ומצא עשר דאמרי' דצריך לבדוק מיירי בככר גדול וא"כ איך אמרי' אכלתיה אלא ודאי כלפי שאמר ברה"י וכו' כת' כיון דאיכא ס"ס כגון שהטיל לבור כמין נפל טהור לכך העמידו דבריהם אד"ת ואחשבוה לס"ס זה כמו ס"ס דאוריית' כיון דאיכא תלייה זב"ז והשתא ניחא דסיים ולא תקשי לכולהו תי' וכו' וניחא נמי מה שהק' המ"ל ז"ל דאמאי אצטרי' לס"ס ועוד אפש' לפרש דבריו כמש"ל בכונת המ"ל ז"ל

אך הראב"ד ז"ל ספוקי מספקא לי אי מיירי דוקא לבדיקה או אף לביטול דומיא דטומאה וצ"ל דגריס בדברי ר"י טהורים כגירסת הר"ב המאו"ר ז"ל וכ"כ הל"מ זל אבל המ"ל ז"ל כתב דאיירי בזא"ז וכגירסתנו