אברהם יגל (על השולחן ערוך) מו

מהא דאמרי' בפ"ק דפסחים ד"ט גבי בור שהטילה בו כמין נפל דטהור משום ס"ס משמע דוקא דהטילה כמין נפל אבל אם הוא וראי נפל לא ואמאי לא העמידה אפי' בודאי כשיטת המק' ומשום ס"ס דשמא אכלוהו ואפילו לא אכלוהו שמא גררוהו אלא ודאי דזה לא מיקרי ס"ס אלא ס' אחד אך שראיתי להמ"ל ז"ל בפ"ב מה' חו"מ הי"ג שהק' האי קושייא עצמה של המ"א וכו' ותירץ כיון דהיא ודאי לא מהני ביה הך ס' אכלתיה דהוא גרוע יע"ש ולפי דבריו מיתרצא נמי הך דפסחים שהבאתי אך התוס' שם כתבו דהך ס' אכלוהו הוי ס' הרגיל וחשוב דמהני לן אף ברה"י ואפש' דלא כתבו כן אלא גבי ס' ולא גבי ודאי אלא דלפי זה הוי המק' והמתרץ סברות חלוקות דלהמק' ס"ל דמהני ס' אכלתיה גרידא אף לגבי ודאי ולמתרץ לא מהני אף לגבי ס"ס גם התוס' הביאו ראיה לזה מס' המק' ואפש' לחלק בין חולדה ונפל לבין עכבר ולחם אמנם. בעיקר הקושיא נר"ל משום דלא נודעו הספיקות יחד דמשעה שנכנס חל הס' דשמא לא אכלו וחל חיוב הבדיקה ואח"ך כשראינו זה יוצא חל הס' הב' וכבר נתחייב בס' הא' דבמוכרח הוא דנתעלם מן העין דאל"כ אין כאן ס' וכמ"ש המ"א בסמוך משם ד"מ גופיה

וכתב הפר"ח ז"ל דנרא' לו עיקר כדעת הטור מהא דפסק הש"ע בי"ד וכו' ולפי דברי הרז"ה ז"ל אינה ראייה דוקא התם משום דספיקא דרבנן לקולא אבל גבי בדיקה דמתחלה תיקנוה על הס' משום דאתי לאכילה דהוא דאוריית' והעמידוה רבנן כס' דאורייתא א"כ השתא נמי הדרא למיעקרא דהא אזלא לה חזקת היתר כיון דאיתרע ע"י כניסה אך גבי ב' בתים דליכא ריעותא דלא החמירו רבנן ועשאוהו כס' דאורייתא אלא בנקבע האיסור בתחילתו אבל היכא דלא נקבע האיסור כההיא דב' בתים לא החמירו בו והוי כשאר איסורין דרבנן. ולכך הביאו ראייה מהך דב' קופות וכו'

עוד שם ואם פירש וכו' אין צריך לחזור ולבדוק דאין לבטל דאף בנמצא באכילה מותר אם נמצא כיון דמדמינן לט' חניות ואף שזה באיסור לאו וזה באיסו' כרת מ"מ הא אמרי' בפ"ב דיבמות דמה לי איסור לאו. מה לי איסור כרת ומשום דלאו מילתא פסיקא דזה לא שייך אלו במקומות שעושין המצה כעין החמץ אבל שאר מקומות שעושין שינוי בניהם ומינכר אם הוא מצה או חמץ לית דין זה לכך לא כת' הפוסקים ז"ל אך הח"י ז"ל כת' דלרש"י ז"ל אסור באכילה ולא ידעתי מנ"ל לחלק בין. רש"י והתוס' בזה ואף דחמיר לענין ביטול יותר משאר איסורין מ"מ אין לנו לגזור מדעתינו אם לא במקום שאמרו רז"ל בפי' ואדרבה מצינו לרז"ל שאין לחלק בזה מהא דאמרי' בפ"ק דפסחים ופסקו הש"ע סי' תמ"ו דהפת שעיפשה מותרת באכילה משום דילפי' ממעשר דאזלינן בתר בתרא וא"כ ה"ה כאן דילפי' דאזלי' בתר רובא אין לח' ביניהם ומותר באכילה וכ"כ הפר"ח ז"ל

סעיף ב' ב' צבורין וכו' שם בגמ' וכת' התוספו' דלא אתי אלא לר"י ולא לר"ל דסבי"ל דבעי רבייה וכו' ועיין להש"ע י"ד סי' קי"א דאף לר"י בעי' תערובת חד בחד ועיין מ"ש בעניותין שם ועיין להפר"ח ז"ל שם

וכתב הפר"ח ז"ל דאם היה צבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים א' בדוק וא' שאינו בדיק וכו' ומספק' לן אי עייל אי לא עייל כיון דאיכא תרי ספיקי אפי' ביטול לא בעי ע"כ ולפי מ"ש בסעי' א' משם המ"א יראה דזה לא מיקרי ס"ס כיון דמספקא לן אם נכנס לבית בדוק או לא אין זה כ"א ספק א' דמה לי נכנס לבית שאינו בדוק או לעלמא ומוכרח לומר להפר"ח ז"ל דוקא גבי עכב' נכנס דלא מהני ס"ס משום דהוא ודאי וכמש"ל משם המ"ל ז"ל ואפשר לומר דאף דעת המ"א ז"ל כן וטעמא טעים דלא אמרי' ס"ס זה גבי ודאי משום דמיקרי ספק א' וגבי ודאי לא שייכי תרי ספיקי לבד זה ולכך כייל לן דלא אמרי' גבי ודאי אבל גבי ספק מודה דאמרי' להו כנ"ד ושוב ראיתי דדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין הרז"ה והראב"ד ז"ל דלהרז"ה ס"ל מהני ס"ס זה להתיר אף בלא ביטל וכמו שמפ' גבי ס' על ס' לא על ולהראב"ד לא מהני שכן כתב בספר תמים דעים סי' רמ"ה בהשגותיו וז"ל והנהו תרי ספיקי דפריש בהו האי לאו כלום הוא דלא דמו כלל לתרי ספיקי דבקעה וכו' ודברים כפשטן דוקא גבי בקעה דהס' הכ' בא להתיר אף אם נכנס אבל כאן דהשני ספיקו' אינן באות אלא בלא נכנס לבדוק והוי כחד ספיקא. וליישב דעת הרז"ה ז"ל נ"ל דהכא נמי בחצר שיש בו ב' בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק ומעיקרא נסתפק לנו אם נכנס לחצר ואף אם נכנס לחצר נסתפק לנו אם לבדוק נכנס דהוי ממש דמייא להך דבקעה דעיקר האיסור תלייא בכניסתו לקבר או כאן לבדוק והשתא דאתית להכי דינו של הפר"ח ז"ל נמי מיירי בכה"ג ומהתימ' מה' דנעל' ממנו כל זה

עוד שם ואחד שאינו בדוק דוקא דאיכא בית שאינו בדוק דתלינן דחמץ אזל ליה והוי ס' שאינו קבוע כמ"ש המ"מ ז"ל בפ"ב מה' חמץ אבל אי ליכא בית שאינו בדוק אלא בית בדוק וא' מהם ודאי נכנס הוי ס' קבוע וכיון דמעיקרא נתקנה בדיקה זו על הס' צריך לבדוק וכמש"ל ומכ"ש מס' על ס' לא על דצריך בדיקה וכ"כ הראב"ד זל בס' תמים דעים יע"ש אך לס' הטור וח"י ז"ל דאף בס' קבוע אזלי' לקולא א"כ הכא דאיירי בביטל אף דליכא בית שאינו בדוק תלינן דלא עייל אלא מצה וכההיא תוספת' דתרומות שהביא הפר"ח ז"ל לעיל וא"כ הו"ל לומר רבותא טפי דאף דליכא למיתלי אין צריך בדיקה ואפשר לחלק דוקא התם דאימור האיסור לא נעקר ממקומו כלל אבל הכא דנטלו ב' עכברים הרי יש קבע לאיסור עד דתלינן להיכי הלך ועוד הכא גבי חמץ כיון דנטלו שני עכברים צריכין בדיקה עכ"פ על העכבר שנטל החמץ ולכך כל המקומות צריכין בדיקה דאין להקל בזה המקום לומר דבזה נכנס המצה כדי להחמיר על מקום אחר כמ"ש התוס' בד"ה ס' ואי ראינו שאחד מהם יצא לחוץ היינו בית שאינו בדוק

עוד שם וכן ב' בתים בדוקין וכו' כן הוא לשון הרמב"ם דכתב בסתם וכבר ה"ה ז"ל רצה לתת טעם לדבריו דדוקא גבי טומאה דאיכא טומא' ודאי ולכך החמי' משום דמיחזי כשקרא אבל הכא דלא מיחזי כשקרא דלהכי הצריכו ביטול כנ"ל כוונתו והכ"מ ז"ל הוק' לו בזה דא"ה עדיין צריך לבדוק כמצות חכמים והוצרך לומר כיון דעשה כבר תקנת חכמים ובדק לא הטריחוהו פעם אחר' וכתב עוד נ"ל היינו טעמא דכיון דהוא מדרבנן גבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ר"ל דהכא נפל לנו הספק בבדיקה דהיא מדרבנן אבל התם גבי טומאה דהוא ס' דאורייתא אלא משום דהוא ספק בר"ה התורה. התירתו ואתו רבנן ועשאוהו כס' טומאה ברה"י דטמא אבל הכא גבי בדיקת החמץ דמיירי אחר הביטול אין ס' דאורייתא אלא עקר גזירת דרבנן דחיישי' שמא יבא לאוכלו ולכך כה"ג העמידו דבריהם על דברי תורה כנ"ל כוונתו ועיין במהרח"א בס' מ"ק ומעתה יש חילוק בין תירוץ הרב ובין ה"ה ולא ראי זה כראי זה ועיין להמ"ל ז"ל ועוד