אברהם יגל (על השולחן ערוך) מה

שמא אכלו ונ"ל לחלק דוקא התם דודאי מסתמ' כיון דנותנין להם חמץ הרבה לאכילתם אפשר דמשיירין ואינו נאכל אבל הכא דודאי לא יפלו חמץ בעת אכילה פרוסות גדולו' ויניחו אותם שם אלא פתיתן וההיך ודאי לא משיירין ואפ"ה יש לדחות דבלול שיש בו ניוול התרנגולים ודאי נפסד החמץ ונאבד ואין לך ביעור יותר מזה הילכך נראה דהא דכתב הרמב"ם אלא א"כ הכניס שם חמץ לא קאי אלא אה"ט דאין משתמשין שם חמץ ולא מטע' דתלינן באכי' דההי' אפי' בודאי א"צ בדיקה וכדעת המ"א ז"ל

סימן תל"ט סעיף א' בהג"ה מיהו אם הככר קטן דתלינן שאכלו אין צריך לבדוק והיינו משום דס"ס הוא ולא דמי לעכבר שנכנס כמ"ש בסי' תל"ז דצריך לבדוק אפי' ביטל דהתם כיון דודאי הוא לא אתי ס' ומוציא מידי ודאי אף מדרבנן ב"ח ז"ל וכת' הפר"ח ז"ל דלק"מ דהתם מיירי בככר גדול ולכך לא אמרי' אכליה אבל בככר קטן אתי ספק ומוציא מידי ודחי דרבנן וכו' ודבריו תמוהים דאף שכ"כ התוס' בתי' הא' מ"מ בתי' הב' הודו דאף בדרבנן לא אתי ס' ומוציא ודאי וכן מוכח מהא דכת' תינוק דמיירי שיש פירורין כדי כל הככר ואמאי צריך להכי כיון דאיכא פירורין אמרי' ודאי דזהו של תינוק מן הככר שהכניס והשאר אכלו התינוק אלא ודאי דאזלי ומודו דלא אתי ס' ומוציא מידי ודאי דרבנן דסתמא איירי אפי' בביטול דאי לא"ה לא מצריך ליה לאוקמיה בככר גדול דכ"ע דלא אתי ס' ומוציא ודאי דאורייתא וכ"כ הטור דבעי' שיש שם כדי כל הככר יע"ש גם לא ידעתי מהיכא פשיטא ליה להתוס' דכת' דמיירי בככר גדול הוא קאי למימרא דרבא שהוא מימרא בפ"ע הו"ל לומ' בהדי' במקומו אלא ודאי כיון דאיירי בודאי לא צריכין למדחק דאיירי בככר גדול ולתי' א' מיירי בלא ביטול דהוי ודאי דאורייתא וכן משמע מדקאמרי ואפי' לרשב"ג וכו' דאי בביטול מאי ק"ל כלל אך הב"ח ז"ל מקשה לדעת הטור דלא חילק בזה משמע דאף מדרבנן צריך לבדוק

וראיתי להט"ז ז"ל שהק' לדברי הטור מהגמ' דמשמע דלא מהני ס"ס בזה כמו דלא מהני ספיקא דרבנן לקולא וכו' יע"ש ולא הבנתי דבריו דמה לו אצל הטור בזה דגם להרמב"ם קשה דהא ודאי דהא דלא מהני ספיקא דרבנן היינו דוקא היכא דנקבע איסורא דהיינו שראינו שנכנס לבית אבל היכא שאין האיסור קבוע כגון ב' בתים וכו' או בדק ונא מצא או בדק ומצא אמרי' בהו דספיקא דרבנן לקולא כמ"ש בהדיא והיינו טעמא דילפי' מתחילה שיש האיסור קבוע כיון דבכל השנה יש בהם חמץ וא"כ ה"נ שאין האיסור קבוע כיון שבדק כבר אמאי לא אמרי' ס"ס ולמאי איצטרי' הך טעמא דאין לדבר סוף ועוד קשה דאדרבה משם תיברא דמהני ס"ס גם גבי חמץ ולכך לא קאמר רבא אלא משום ודאי וס' ואין ס' וכו' דאי לסברת הט"ז הו"ל למימ' דהכא אפי' איכא תרי ספיקי אין להתיר משום דתחילתו על הס' הוא בא וצ"ל הרי מדורת הגויים יוכיחו דתחילתו על הס' ואפי"ה גבי ס"ס התירו וא"כ נפל יסודו של הרב דרצה לומר דהא בהא תליא ובהכי ניחא לי מאי דהוה קשה לס' המ"מ ז"ל שכתב משם הרז"ה ז"ל שאני בדיקת חמץ דתחילה החמירו על הס' א"כ מאי פריך בגמ' מהך מדורת הגויים דשאני בדיקת חמץ דמתחלה על הס' נתקנה אלא ודאי משום דגבי מדורת הגויים נמי דמתחילה תיקנו בדיקה משום ס' אפי"ה גבי ס' אכלתיה מהני לן דלא צריך בדיקה וא"כ מזה מוכח כשתירץ לו דהתם מהני בס"ס ה"נ מהני בס"ס דבחדא מחתא נינהו וע"כ הנר' דאף הרמב"ם מודה בזה דהיכא שהככר קטן דאמרי' אכלתיה ולעיקר הקושיא של הט"ז ז"ל לק"מ דהך טעמא איצטריך אף דחזינא דשקל וכדמשמע מדברי התוספות שם בד"ה ולא חיישינן וכ"כ מהרש"א ז"ל שם הן אמת להרמ"ל ז"ל שכת' דהרמב"ם אזיל בשיטת הרז"ה ז"ל דסוגיין כר' זירא דס"ל דבלחם משיירא ודאי אין להתיר אפי' בס"ס אבל ודאי כל הפוסקים לא ס"ל הכי למידחי רבא מהלכה חדא דגם ר' זירא לא קאמר דמשיירא ודחי וכ"כ התוס' שם ועוד דכבר כתבו התוס' דמיירי בככר גדול גם נר' מדברי המ"ל ז"ל גופיה שחזר בו מהאי סברא דס"ל להרמב"ם כשיטת הרז"ה ז"ל שהרי כת' לתרץ הקושיא של ה"ה על רבי' גבי ב' שבילין וז"ל ה"נ דבדיקה זו אין חיובא אלא משום ס' ואפי' ראינו שנכנס העכבר לבית אימור אכלתיה וכולו ואי ס"ל כהרז"ה לא שייך לומ' דאכלתיה כיון דהלחם משיירא כר"ז גם מדברי הרב המחבר שלא הביא טעם זה של הרז"ה לא בב"י ולא בכ"מ משמע דלא תריצא הוא וכבר כתבתי דלהך טעמא דה"ה מוכרח לומ' דמתיר בס"ס ודלא כהרב ב"ח ז"ל שכת' לדעת הרמב"ם לא חלק בין ככר קטן לגדול משום דבנדון דידן החמירו. על הס' שיחויב מזה דהא דכת' רמ"א מיהו וכו' אינו אלא לפרש ולא לחלוק והיינו שלא כתב דין הביטול אלא דאין צריך לבדוק משום דקאי בשיטת הש"ס אף אם ביטל חייב משו' דתחילה על הס' החמירו וכ"כ הע"ש ודלא כה' חק יעקב ז"ל

והנה הראב"ד ז"ל בהשגות ס"ל כהטור ז"ל לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן לקולא וכן היא סברת הרז"ה ז"ל ומחלפה שיטתיה דהראב"ד ז"ל דשם בס' תמים דעים השיג על המאור דאף לענין בדיקה נמי חייב וכת' שם טעם ה"ה משום דעל הס' נתקנה יע"ש שהתיר בס"ס וכמש"ל ובאמת לדעת זו אתי הש"ס כפשטיה דמיירי בכל גוונא אף בקודם איסורו דבידו לבטל אך לדעת הטור מוכרח לומ' דמיירי אחר איסורו ושוב אין לו תקנה כ"א בבדיקה וכ"כ הע"ש ודלא כהב"ח ז"ל בסי' תל"ח שפי' אף בקודם איסורו אבל הוא אינו רוצה לבטלו דודאי ע"י דאמרי' ליה דצריך לבדוק יבטל בלא. טירחא גם מדברי התוס' יש להוכיח כס' הטור ז"ל דכתב דמיירי בלא ביטל והנראה דאף לדעת הטור והתוספות מיירי אף בקודם איסורו אך מחלקינן בין ביטל כבר קודם שחל הס' דהוי ודאי דרבנן או חל הס' ועדין לא ביטל והטעם משום דכיון דחל הס' באיסור דאורייתא אין לו' לבטלו ולעשותו דרבנן כ"כ הכ"מ ז"ל משם הר"מ אך לדעת הרמב"ם דלא חילק משמע דאף בביטל כבר צריך לבדוק ולכך אצטרי' ה"ה לטעם הרז"ה והשתא ניחא דלא נקטו בלשונם החילוק בין קודם איסורו לאחר איסורו ובהכי ניחא ליה מאי דתנן בפ"ק דפסחים ומה שמשייר בצנעה כדי שלא יצטרך בדיקה אחריו ופרש"י זל מה שמשייר מאכילתו ולדעת הטור קשה דיבטל אותו דע"כ קודם איסורו הוא דלאחר איסורו כבר נשרף אלא ודאי כיון דמיירי בלא ביטל שוב אין לו תקנה בביטול כאמור ואף לדידן דמבטלינן בשעת בדיקה כתקנת רב יהודא מ"מ הך חמץ שמשייר לא היה בכלל ביטול דאין מבטלין בלילה אלא חמץ שאינו נראה וכמ"ש הטור סי' תל"ד וכ"כ הר"ן ז"ל דבחמץ שנכנס בו העכבר צריך לו ביטול ועיין להמ"א ז"ל סי' תל"ד

וכתב המ"א ז"ל דגבי הך דעכבר נכנס וכו' ועכבר לא שייך ס"ס יע"ש ומצאתי ראייה ברורה