אברהם יגל (על השולחן ערוך) מב

דינא בהדיא אבל דודאי אף לרבנן אתי האי דינא דבעירוב הקילו ואתי שפיר פסק הרא"ש דשם בביצה פסק כת"ק ובעירובין הביא הך משנה דאוקי בגמ' כר"מ ובזה לא קשה מה שהק' בס' הק"נ בביצה על המ"א ע"ש גם מה שתי' הרב ז"ל דס"ל כרבי דכל דבר שהוא שבות לא גזרו עליו וכו' הוא תמוה דהא הרא"ש שם חילק בין יו"ט לשבת ואי כרבי אפי' בשבת מותר דלא גזרו וכמו שכתב הרמב"ם בפ"י מה' עירובין אלא ודאי דס"ל כרבנן דרבי דגזרו עליו ב"ה וגם הטור אזיל בשיטת אביו ז"ל כמ"ש המ"א ז"ל

סימן שצ"ז סעיף י' שנים שלקחו בהמה בשותפות וכו' הרי כל הבשר כרגלי שניהם וטעמא משום דיונקים האיברים מהדדי ואפי' שמתבטל ברוב היתר כמ"ש הרשב"א ז"ל בס' עבודת הקודש כיון דדשלי"מ הוא לא בטיל ול"ד למ"ש בסי' ש"ך ס"ב דאם נתן ענבים בגיגית ונתבקעו מותרים וכת' הסמ"ק כיון דלא ניכר האיסור לא הוי דשי"מ הכא שאני כיון דחלק אחד מהם נתגדל מכח חלק האחר הרי האיסור ניכ' כ"כ השע"ה ח"א דנ"ט ע"ש וליתא דה"נ נתגדל יין שבגיגית מכח יין שכענבים ואדרבה דהתם לא ניכר האיסור כיון שכל א' נתגדל מחלק חבירו לא כן הכא היין שבגיגית הולך וגדל כיון דלא חיסר ממנו כלים ונ"ל דשאני הכא דניכר האיסור מעי"ט בעודה בחייה שכל חלק גסה מהם אסור על חבירו אבל התם לא היה איסור כלל דהיין שבגיגית והענבים הם מותרים ולעיקר הקושיא לא ק"מ דכבר כתבו התוס' בביצה דט"ל בד"ה משום דבתחומין החמירו ואל תשגיח במ"ש התוס' בעירובין דמ"ה ע"ב בד"ה איכא דבתחומין הקילו אפי' בדבר שיל"מ דכתבו כן לס"ד בגמ' דבעי למימר בס' דבריהם הקילו בתחומין ולא קאי במסקנא וכן פס' בש"ע סי' שכ"ה סק"ט וכן פי' בפסקי תוס' דדבר שיל"מ לא בטיל אפי' שלא במינו ועיין להמחנה ראובן ז"ל

סימן תכ"ב סעיף ב' וקורין כו' כתב המ"א ז"ל וז"ל כהב"ח משם רי"ו וז"ל אע"פ שיצא מוציא ודוקא מי שאינו יודע לענות אבל אם יודע לענות אינו מוציא אא"כ עונה אחריו הללויה ע"כ וצ"ע היכי איתא בגמ' עכ"ל וכת' במ"א רישא דמילתא הוא ש"ס ערוך בד"ה וסיפא דמלתא הוא משנה בסוכה וכו' והרב קרבן נתנאל בפי' להרא"ש בפ"ג דסוכה כת' וז"ל ולא עיין יפה דהא במתני' לא מיפליג בין בקי לשאינו בקי בין שיצא או לא יצא צריך לענות הללויה ואינו מוכרח דשייך לפרש ותבא לו מארה שעשה שלוחים כאלה ולעולם בבקי הוא אבל אם אינו בקי אינו צריך לענות גם מ"ש דהך דר"ה לענין ברכות אבל לענין קריאת הלל לא דבר שם כלום יראה דלא ראה סיום הפרק לשם דאמרו שם ובהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא הרי דקאי אף אקריאת הלל אבל מעיקרא אני תמיה דאמאי בעי' עד שאומר אח"כ הללויה דזה לא הוי מחרף ומגדף כיון דמוציא אחרים י"ח דהא מתני' איירי בין יצא ללא יצא ואפ"ה אמרי' שמע ולא ענה יצא וגם כתבו התוס' דאם אינו יודע אינו צריך לענות זו היא כונת הב"י ז"ל

סימן תל"ב סעיף א' יברך על ביעור חמץ וכו' הטעם שיברך על ביעור ולא לבער כת' הח"י משום דעל ביעור הוא לשון רבים הכולל ביטול וכו' ר"ל כיון שהוא שם דבר כולל מיני ביעור אבל לבער דהיא א מורה על הפעולה אינו אלא על הוצאת החמץ מן הבית לבערו ועיין להר' ברכי יוסף הי"ו אבל הרמב"ם כת' כיון דעיקר הביטול והוא כבר נעשה מברך בעל משמע אם אינו נעשה שייך לברך בלמ"ד וכן משמע מהרא"ש דאף שכת' דאין מברכין על הבדיקה משום דכולל נמי ביטול הוצרך לתת טעם נמי למה שאין מברכין בלמ"ד והנה מדברי כולם למדנו שאין לברך על בדיקת חמץ משום דעכשיו נמי איכא ביעור לחמץ שאינו ידוע דהוא ביטול וכן כתבו כל המפר' ז"ל ועיין במ"ש מור"ם בהג"ה בי"ד סי' כ"ח סכ"א שרצה לדמויי הך דכסוי הדם להכא ולפי האמור אין דימוי וע"ש בש"ך

שם הגה"ה יברך כ"ז שלא סיים בדיקתו משמע מזה דאם סיים כל בדיקתו הפסיד הברכה ולא יברך אף שעה חמישית וכ"כ הפר"ח ז"ל וכן פסק הב"ח ז"ל והביא ראייה מהרמב"ם שכתב דאין לברך אחר שנעשית המצוה וכו' יע"ש ותמה המ"א ז"ל דהרי כת' כל מצוה שיש לה משך זמן חייב לברך יע"ש ואחר המחילה לא דמי כלל דהתם דבשעת תיקון הברכה קאי. על לבישתו כל היום אבל הכא לא תיקנו הברכה כ"א בשעת הבדיקה ולא על שעת ביעור ולא ידעתי דמה יענה למ"ש הרמב"ם שם דמברך על ביעור משום דהמצוה כבר נעשית וכיון דיש לה משך זמן מברך בלמ"ד כמו שכת' שם לעיל גבי עטיפת טלית ותפלין וישיבת סוכה אלא ודאי דזה לא מיקרי משך זמן כמ"ש והר"ב מ"ק ז"ל כתב דבנדון דידן כ"ע לא פליגי וליתא כאמור ולעד"ן דזה דמי לברכת הקידושין שעיקר תכלית המצוה הוא לפריה ורביה ואמרה תורה לא תקח אשה אלא בקדושין וכת' הרמב"ם בפ"ג מה"א דאם לא ברך קודם הקידושין שוב לא יברך והיינו דלא תיקנו אותה כ"א בשעת הקידושין ואין לומ' דוקא התם דלשון הברכה הוא מקדש ע"י וכו' והוא על הקידושין אבל הכא דהוא על ביעור ונגמר בשעה ה' שייך לברך ליתא דעל ביעור קאי על ביטול דשעת בדיקה

אך ראיתי להיפ"ת בחידושיו לי"ד שפסק עיקר להך הגהות אשירי יע"ש שפסקיו סתראי נינהו והך ראייה שכת' הש"ך מש"ס דפסחים דחה הפר"ח דא"כ אמאי נקט טבילה וראיתי למהרח"א בס' עץ החיים בס' שלח דפ"ד ע"ג שכת' וז"ל וליתא דא"ה אימא דטבילה לכתחילה יברך אח"כ אך שאר מצות רשות נתונה בידו יע"ש ונ"ל דראייה היא לגבי שופר והכי ריהטא דגמ' דמעיקרא קאמרי בירב חוץ מן הטבילה ושופר ולבסוף מסיק דוקא טבילה מדלא תני בברייתא שופר דאפי לכתחילה אין לברך כ"א אחר עשויה כטבילה אבל אה"נ לא נחית הכא לשאר מצות מדלא הביא הך ברייתא ארב יהודא דהוא מרי דשמעתא ודו"ק

והנה משמע מלשון הש"ע שאין לברך שהחיינו והיינו משום דכיון דרשות הוא כמ"ש ב"י ז"ל אבל הרא"ש ז"ל כת' דסמכינן אזמן דרגל בסוכה ועיין מה שהק' מהר"של ותיר' בב"ח ז"ל דהאי דהצריכו בדיקה משום שמא יבא לאוכלו במועד וכו' יע"ש ודבריו תמוהים דאף איסור אכילה הוה עליו משעת זביחה וכמו שפסק הרא"ש גופיה ולכאורה נרא' לומ' דס"ל להר' ז"ל כמ"ש המרדכי והר"ן ז"ל דעיקר התקנה היא שלא יבא לאוכלו במועד דאית ביה כרת וזה לא שייך משעת זביחה אבל ודאי זה לא יתכן בדברי הרא"ש שכת' בפ' אלו עוברין להך טעמא דשמא יבא לאוכלו אין להשהות חמץ נוקשא אבל לטעמא דהחמירה תורה וכו' חמץ נוקשה דאין עובר עליו לא ואי הך טעמא דשמא יבא לאוכלו