אברהם יגל (על השולחן ערוך) מא

וכו' והק' בש"ס הא בעי שלשה ומאי קושייא הא כיון דת"ח אינון לא ליבעי שלשה וכמו התרת נדרים וגבי גר כיון דמתורת עדות הם ליבעי ב' חכמים אלא ודאי אף שלשה הם חכמים וסברא הוא כיון דבעי לאודועי ליה מקצת מצות ודאי הוו חכמים

ושוב ראיתי להרשב"א בחידושיו ליבמות דפ"ח שעמד על תירוץ זה דבגר בעי מומחין אבל גבי שאלת נדר לא בעי אלא ג' הדיוטות ובודאי דמ"ש מומחין לאו דוקא דהא בהדיא אמרי' שם דמ"ו דלא בעי מומחין אלא ר"ל חכמים ודלא כמו שהבין הר"ב הנז'

ועוד קשה לי הא דאמרי' בנדרים דפ"ה ע"א קונם כהנים נהנים לי יטלו בע"כ וקאמר טעמא משום דשוייא כעפרא בעלמא וכו' ואמאי לא אמרי' אי בעי מיתשיל על נדריה והוי טובת הנאה דממון הוא לבעלים וראיתי להרשב"א ז"ל שם שכ' דכיון דהשתא מיהא לא איתשיל לאו ממוניה הוא ונ"ל דס"ל דוקא כשעושה מצוה כגון עירובין מסתמא ודאי ניחא ליה דלא ותקיים נדריה אבל שלא במקום מצוה לא אמרי' הכי אלא להחמיר עליו כההיא דפ' אלו עוברין וכההיא דאמרי' בנדרים דאי בעי מיתשיל כדי דנהוי דשיל"מ דאוסר בכל שהו דהא דאמרי' בפ"ז דנדרים דמיקרי דשיל"מ משום אי בעי מיתשיל לאו למימר' אע"ג דלא מיתשיל הו"ל כאילו איתשיל אלא הכי פירשו כיון דאית לן דשיל"מ לא בטיל האי מיקרי דבר שיל"מ כיון דמצוה עליו להתיר נדרו הו"ל ישל"מ ונאסר עד דיתשיל נדרו

אך עדיין ק"ל מהך דפ' אלו עוברין וצ"ל דוקא התם להחמיר עליו הוא דאמרי' הכי וכן ראיתי להתוס' שם בד"ה הואיל שכת' כן יע"ש מטעם דלא שכיח אך מה שהביאו ראייה מהא דאמרי' שם גבי לחם הפנים דלא אמרי' איבעי פריק לע"ד נראה דלא דמי דוקא התם משו' דאסור לפדות בי"ט וכן כת' רש"י ז"ל בביצה דכ"ז ע"ב בד"ה בבהמת קדשים יע"ש ועוד קשה מהא דאמרי' בפ"ז דנדרים דגבי תרומה משום דלאו מצוה הוא לא אמרינן אי מיתשיל ואפי' להחמיר עליו לאסור אותו בכל שהו גם מ"ש משום דלא שכיח וכו' קשה לי דהא אמרינן דיוצא בדמאי מגו דאי בעי מפקר וכו' אף דלא שכיח ולזה נראה דוקא התם בדיעבד הוא וק"ל

סימן רצ"ח סעיף ו' או ישראל מגוי כו' כת' המג"א ז"ל דעל התוס' דהיתירא הוא מברך ואינו מוכרח דע"כ לא אמרו בגמרא כן אלא להך ברייתא דמוציא שלהבת חייב אמנם לדינא דמוציא שלהבת פטור שפיר אמרי' דקמא אזיל והרי כולו היתרא

סימן ש"ח סעיף ל"א בשר חי וכו' עיין בט"ז ז"ל שכת' לחל' למאן דאית ליה מוקצה בעינן שיחזיק לו כו' ע"ש ולדבריו צ"ל דר"ח ס"ל דבשר תפל אסור לר"י והא דקאמר בשר חי מותר הוא במליח וזהו שכת' הרי"ף ז"ל בשר חי בין מליח בין אינו מליח והך ברייתא דתני בשר תפל ומליח מותר לטלטלו אתיא כר"ש ודג תפל אסור דאינו ראוי לבהמה ודלא כה' ק"נ ז"ל שהשיג עליו גם מ"ש בתי' א' דר"ח דס"ל תפוח אסור משום דס"ל כר"י דמוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה ע"ש הוא תמוה כיון דסרוח לא הוה מוכן לאדם כלל ואולי כונתו דנסרח בשבת והוייא דומייא ממש דנבלה דאיירי ביה ר"י גם מ"ש לדעת רש"י דבשר לא חזי לאומצא ואזיל לשיטתיה דפי' הך דנשברה מפרקת לקודרה אינו ר"ל להכחיש הדין משום דלא חזי לאומצא אלא דפי' לפי גרסתו בגמ' ואני תמיה איך רש"י ז"ל יכחיש שהרי בפ"ק דחולין די"ד גבי הא דאמרי' דאסור לאוכלה ליומא פירש"י ז"ל לאוכלו חי גם בדט"ו שם קאמר בהדיא דשרי לאוכלו באומצא גם משנה מפורשת בפ"ג דביצה גבי בהמה מסוכנת קאמ' ר"ע אף לאכול כזית בשר חי מבית טביחתא ע"ש דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דלא הוי שמחת י"ט בהכי

אמנם מדברי התוס' ז"ל דביצה דל"ג בד"ה כו' משמע דאין לחלק בהכי שהק' לפרש"י מהא דאמרי' בשר חי כו' והתם מיירי במליח הנאכל מחמת מלחו אבל תפל דלא: חזי אלא לאומצא שפיר ס"ל לרבא דאסור לטלטלו וכאמור אבל בני מעיים אין נאכל אף במליח בי"ט

שם סעיף ל"ה אלא א"כ נותן לתוכם מים וכו' והק' הב"י ז"ל הא ל"א ככר ותינוק אלא למת בלבד תי' המ"א ז"ל לכלי מותר ואינו נראה דוקא התם תורת כלי עליו אבל הכא דנמאס אין עליו תורת כלי ונ"ל דוקא ככר ותינוק דלא שייך לאותו דבר הוי הערמה אבל מים לא הוי הערמה כיון דשייך לכלי

שם סעיף ל"ו כדי להוציא כשימאס והט"ז ומ"א ז"ל כתבו כגון מזמן גוי בשבת יע"ש ותמוהים דבריהם דהא פסק לקמן דמותר לזמן גוי בשבת ועוד דמלת כדי אינה מובנת ונ"ל דמקור דין זה הוא סוף פ' נוטל גבי גרעיני ארמייתא דקאמ' רב הונא עביד להו גרף של ריעי ופרש"י עושה אותם צוברין כדי שיהיו גרף ויוצא אותם והך מזמן לגוי לא הוי גרף של ריעי משום דאפש' דליכא שיורי כוסות כלל ולא מיקרי עושה לכתחלה ועוד דאיהו לא עשה כלום ונעשה ממילא:

סימן ש"י סעיף ה' אבל אם אינם ראויים וכו'. כתב הט"ז ז"ל סק"ד וז"ל תמרים שנותנים עליהם מים בגיגית מע"ש ואינם ראוים ובשבת נעשה ראוים מותרים בשבת ע"כ ולע"ד אין נ"ל דא"כ מאי ק"ל להב"י ז"ל דכיון דב"ה לא חזו צריך לטעמא דגמרו בידי אדם דודאי כיון דנתקלקלו התמרים ב"ה הוו כגרוגרות וצימוקים וכ"כ רש"י ז"ל בפ' כירה דף מ"ה ע"א ד"ה וכן אתה אומר וכו' ועוד דכיון דאינו ראוי ב"ה לא מהני דגמרו בידי אדם כמ"ש התוס' שם דף מ"ג ד"ה בעודן ע"ש גם לא ידעתי פי' דהכל בו כתב בהדיא אי חזו להו בתר הכי בליל שבת או בליל יו"ט שלקחו טעם היין מותר לשתותן ביום שגמרו בידי אד אם שהו כפי הצורך וכו' ונ"ל דבלילה חזו לשתייה כיון דנתן טעם היין אבל אם שהו כל הצורך נתקן היין לגמרי ונעשה יין גמור ולכך הק' הב"י ז"ל כיון דב"ה הוא חזי הוי כשאר פירות דלא הקצו כלל ועוד דהני ודאי לאו גמרו בידי אדם והיינו כאמור כיון דלא חזו וק"ל

סימן שצ"ד סעיף ג' אלא א"כ עשה מלאכה גמורה כו' אבל הטור כת' אף דהוא מחיצה דרבנן כגון סידור לבנים אסור וכו' בשבת אינו עירוב בי"ט הר"ז עירוב והק' המ"א זל לפי מ"ש סי' תקי"ח דאף בי"ט אסור לסותרו וליטלו וכו' ותי' דכיון דמותר לטלטל משום אוכל נפש כמ"ש התוס' הכא דצריך לעירוב דמימנע משמחת יו"ט התירו לו לסותרו אבל התם דלא צריך לפירות כ"כ ולא מימנע משמחת יו"ט לא התירו לסותרו ע"כ ולפ"ז מאי דקאמרי בגמ' הא מני ר"מ היא דאמר פוחת וכו' משום דקאמר האי