אברהם יגל על הרמב"ם שלז

אתם לעשות כמ"ש בה' שגגות גבי הוראת ב"ד דהא לא ולפי' התם אלא מהכא. ועוד אמאי כתב שם עד שיאמר מותרין אתם לעשות לא יאמר אלא יורה לעשות ואני יודע דלא מיירי אלא להתיר אלא ודאי דלא ילפי' הג"ש דדבר דבר אלא להזכיר מלת לעשות ולכך התם דבעי' שיתיר להם דמיירי לענין קרבן צריך שיאמר אתם מותרין לעשות אבל הכא דמחייב אפי' מחמיר כתב עד שיורה לעשות ר"ל שיאמר להם אסור לעשות או מותר לעשות וכל זה כדי שיתברר מהוראתו הלכה למעשה וכמ"ש. ואולם לדעת הר"ן ז"ל י"ל דכ"מ בחלב לאו כמ"ש הלח"מ ז"ל דז"א כמ"ש לעיל מהך דפסק רבינו גבי טומאה ועוד דמה יענה למ"ש רבינו אם היא ערוה אם לא ואפי"ה קאמר אם הוא מחמיר חייב. אשר ע"כ נ"ל ליישב דעת הר"ן ז"ל דשייך נפקותא אם הוא חלב ואכלו הוא מפריש קרבן והשתא אתי לידי כרת אם קידש בו אשה או אכלו בטומאת הגוף וכמ"ש רש"י ז"ל בפ' הנחנקין גבי ערכין וחרמין יעו"ש אמנם מפשט דברי רבינו משמע דאפילו מחמיר חייב וכמ"ש לעיל וכ"כ הת"ח בשיטתו לסנהדרין יע"ש

שם כגון נגעי וכו' מותר ליכנס למקדש וכו' שם בגמ' נגעי אדם בפלוגתא דרבנן ור"י דאם ספק טמא ור"י כיהה וטיהר וא"כ אם הזקן ממרא ס"ל כר"י א"כ מותר. ליכנס למקדש ולדעת רבנן חייב כרת וק' דלפי מ"ש רבינו בה' ט"מ פ"י דכל דבר שהוא ספק הוא אסור מדבריהם א"כ הכא דטמא מספק הוא מדרבנן וא"כ לא כרת אם נכנס למקדש לכ"ע וכ"כ הרמב"ם בה' שגגות פי"א הלכה ו' גבי ב' שבילין דאם הלך בראשון ונכנס פטור מפני שהוא ספק טמא ועוד קשה דהא פסק הרמב"ם בפ"ג מה' ט"ץ דיראה לו שטומאתו בספק ר"ל מדרבנן ולא ארכלין ולא שורפין וראיתי להרב המגיה בס' מש"ל שם שהביא קושייא זו משם התי"ט ותירץ הרב ז"ל דהני דבנדון זה אינו חייב כרת מ"מ הוא דבר המביא לידי כרת כגון אם נגע בככר של תרומה וכו' ואם קידש בו אשה אינה מקודשת כיון דלא חזי אלא להסקה וכולי יע"ש ודבריו תמוהים דבהך גוונא דנגעי אדם קיהיב טעם משום דנכנס למקדש וכו' גם מ"ש דנ"מ לככר כבר כתבתי דזה לא יתכן בסברת רבינו מכח הא דפסק לקמן גבי זה אומר ב' לטומאה וכו' ולעד"ן דלזה כיוון התי"ט במה שרמז בדבריו ועיין ספ"ד וכו' דהיינו דלא שייך למימר המצאה דככר וכו' ולעד"ן דלא דמי דוקא בדבר שהוא עומד להסקה כיון דישבו היתר הנאה ודאי האשה מתקדשת בהנאה שבו אבל אם הוא ספק טמא דאין ראוי להסקה וגם אין כו היתר אכילה הרי אינו שו"ף כלל דהא תרומה טמאה אין בה היתר הנאה כלל כ"א להסקה תחת תבשילו וכמ"ש התוס' בפסחים דמ"ו ד"ה לא יעו"ש א"כ אינו שוה לכלום להתקדש בו ומ"ש רבינו נפקותא להכנס למקדש צ"ל דלא קאי אגוונא דהביא בגמרא דהא איכא פלוגתא אחריתי גבי נגעים זה אומר טמא וזה אומר טהור במס' נגעים כמו שיראה הרואה וגם גבי פלוגתא דעקביא בן מהללאל דפליג בשער הפקודה והש"ס חדא מינייהו נקט וק"ל

שם ה"ז אסורה ליבמה וכו' הקשה מר"ן ז"ל דהא ליכא כרת וכו' ע"כ וכן משמע מהא דאמרי' דסוטה ואם מת חולצת ולא מתייבמת ומק' בגמ' אמאי א תתייבם וכו' ואי באיסור כרת קאי מאי מקשה הגמ' וכ"כ ה"ה ז"ל בפ"י מה' יבום והביאו הלח"מ זל כאן וכל זה נעלם מהרב מ"ק ז"ל יעו"ש

הלכה ג' חוץ ממצות תפילין וכו' עיין בהשגת הראב"ד ז"ל ובמה שפי' הכ"מ זל בכוונת דבריו הם תמוהים לע"ד ראשונה במ"ש דהראב"ד ז"ל הוק"ל דאי ר"י לא מחייב אלא בתפילין הו"ל להזכירו קודם ר"מ וכו' ולא ידעתי מה יפרש בקושייתו שכתב ולדעת ר"י הוא שחייב בתפילין וה"ה שאר מצות וכולי שר"ל דמקשה לו בממ"נ דאי כר"מ דוקא חייבי כריתות ואי כר"י אפי' לולב וציצית וכו' ואמאי לא הקשה דאיך פסק דחייבי כריתות חייבין אלא ודאי דזה לא קשה דודאי ד"י לאוסופי על ר"מ הוא דאתא והוא מכח קושיית התוס' ז"ל שם שדחקו עצמם וכתבו דר"י לא חייש להנך קראי וכו'. עוד כתב והראב"ד ז"ל מפרש דר"א אמר לר"א אילו תניח בדעתך שיצטרך תנאי אחר והוא שצריך להוסיף וכו' משמע דעיקר הדבר דיש בו להוסיף ואם הוסיף וכו' לא אמרו אלא ר"א ולא ר' אושעיא וכן הבין הלח"מ ז"ל ואין זה אלא דרך נביאות גם הראב"ד כתב בהדיא ור"א תלמידו הוא שאמר אין לנו וכו'. עוד כתב לא תמצא שהוא מתחייב אלא בתפילין וכו' ר"ל וה"פ אם תניח בדעתך שצריך תנאי כדי שיהא חייב שהוא מוסיף גורע לא תמצא חיוב זה אלא בתפילין אבל בשאר דברים ודאי הוא פטור כיון דלא משכח כהם מוסיף גורע אלא גרוע מעיקרו והשתא כשאמ' הש"ס גבי לולב וכו' גרוע מעיקרו הוא כפשטיה ואינו חייב מיתה וכולי וא"כ אמאי כתב הראב"ד ז"ל ומ"ש בגמ' וכו' גרוע ועומד לאו לפטור ממיתה וכו' והא שייך לו' כפשטיה דלענין פטור המיתה הוא אבל כל זה בעולם התוהו דאם הניח בדעתך שצריך תנאי וכו' אבל לפי האמת אינו צריך תנאי וכו' לכך נראה דהוקשה להראב"ד ז"ל דאדרבא גרוע מעיקרו הוא גרוע טפי וכמ"ש הלח"מ ז"ל וכ"כ הר"ן בחידושיו ולכך לא שייך לו' דפי' ר"א שאמר אין לו אלא תפילין הוא לומר שאין חיוב אלא בתפילין ואהכי אתי הש"ס כפשטיה דמ"ש גרוע ועומד לפוטרו ממיתה וכו' לכך פי' דודאי לא אתא ר"א למימר אלא דבעי' שאם יהיה מוסיף פסל שאם לא פסל פטור כיון דהאי לחודיה קאי ודלא כמ"ש הלח"מ ז"ל דבא לו' דאף דאינו גרוע וכולי דהא קאמר אינו חייב וכו' וזהו שכתב הראב"ד ז"ל שהתוספת פוסל את העיקר ר"ל דזהו חידושו של ר"א ולכך כא ר"א ואמר דזה הלשון שאמר ואם הוסיף גורע לא שייך לא בתפילין אבל בשאר דברים צ"ל ואם הוסיף פסל והיינו דמקשה ליה והאיכא לולב וציצית דשייך בהם זה הלשון נמי אף דשייכי הך תנאים לא שייך ביה לשון מוסיף גורע דהא גרוע מעיקרו אלא אם הוסיף פסל וזהו שכתב לאו לפוטרו וכו' ועיין להר"ן ז"ל שדחה דברי הראב"ד ז"ל מהא דאמר אין לנו אלא תפילין ר"ל ואינו חייב לא בתפילין וכבר כתבתי פי' הראב"ד זל ואין בו דחייה ודו"ק

עוד כתב אבל טעם הלולב וכו' ללמוד וכולי אבל התוס' תירצו וכו' עיין להלח"מ ז"ל דאף הלולב יש בו תעשה וכו' אבל זה אינו אלא ללישנא בתרא דהתם יע"ש אבל להך לשנא אף דצריך אגד לא ילפינן מסוכה ולא בעי' תעשה עדיין לא תירץ כלום וזהו דלא תירצו התוס' משום תעשה וכו' דהיינו משום דאינו מוסכם אמנם נראה דלכך התוס' דקדקו בלשונם להקשות ואח"ך אגד עמהן מין אחר דודאי בהך אגידה מעשה הוי ולא מיקרי תעשה ולא מן העשוי אלא בתוחב המין בתוך האגודה דומייא דציצית אך מדברי הראב"ד ז"ל לא משמע הכי דא"כ עדיין קשה קו' התוס' ומוכרח לתרץ כמו שתירצו התוס'. ואולם עדיין קש"ל בדברי הראב"ד שכתב דכיון