אברהם יגל על הרמב"ם שלו

דאורייתא ותירץ הכ"מ ז"ל כיון דהדרשא הוי באם אינו ענין לאו דרשא גמורה היא ולכאורה קשה דהא אמרו בפ' שבועות שתים לשוא לשוא ב' פעמים אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר ולקי ופסקו רבי' אף דהוא הפך פשט הכתיב י"ל משום כיון דדבר והופכו הוא דרך הכתו' לגמרי אמנם לא ידעתי מניין זה לרבי' ונאמ' דהא דקאמר מדבריהם לאו דוקא אלא כיון דנדרש מדרך המדות נקרא מדבריהם ולכך לא חילק בכאן בין פיסולי דאוריי' לדבריה' כיון דכולם פסולים מדאורייתא וכ"כ רבי' בהלכו' אישות גבי קידושי כסף דיש לחלק בין ד"ס בין מדבריה' ולעד"ן דשם במשנה אמרו אמר ר"י זו משנת רבי עקיבא אבל משנה ראשונה דודו וכן דודו כלומר דוקא מן האב והך דקאמר וכל הראוי ליורשו הוא תשלום משנתו של ר"ע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם ולעד"ן דהכריחו לזה משום דכיון דכל הראוי ליורשו אתי למשמע אף קרובי האם וכמו שפירש"י ז"ל הוא הפך דודו ובן דודו ולכך כתב דהוא מדברי ר"ע ולפי שיקשה דאי מדברי ר"ע הא אמר גיסו פסול וגם בן אחות אמו דאינו יורש ולא מוריש פסול מוכרח לומר דהא דאמר וכל הראוי ליורשו הוא לפוסלו מדאורייתא אבל מדרבנן הנך קרובים כולן פסולי' והשתא פלוגתא דר"ע ומשנה ראשונה הוא דוקא לדין תורה וממאי דקאמר ר"י זו משנת ר"ע אבל משנה ראשונה משמע ליה לרבי' דבא לומר יחידאה סברא זו ולאו בר סמכא אלא כמשנה ראשונה ומעתה מוכרח לומר דמאי דקאמר הש"ס אשכחן קרובי האב קריבי האם מנ"ל הוא לסברת ר"ע ולא הוה שקיל וטרי למיפסק הלכתא כמותו נגד רבים כיון דלא היה אלא להבין טעמו. ושו"ר להכ"מ ז"ל בריש פ"ב מה' אבל שכתב דאף דכתב הרמב"ם מדבריהם הוא מדאוריית' ממש ומשום דאתי מדרש' קרי ליה הכי ומעת' שפיר איכא למימר דה"נ כוונתו הכא ואפי"ה שפיר ק"ל מהך דלזכות וכו' דלא קרי להו הרמב"ם ז"ל מדבריהם. אמנם ראיתי לה"ה ז"ל פ"ד מה' אישות שכתב להדייא דפי' מדבריהם דכתב כאן רבי' מדרבנן ממש ואין בו ריח תורה וכן ראיתי להב"ח ז"ל סי' ל"ג שהבין כך בדברי רבי' ולהכי צ"ל לדעתם כמ"ש בדעת רבינו. ושו"ר למור"ם בהג"ה שהבין כך וע"ש בש"ך שהק' דהיכי ס"ד לפרש הכי דכיון דהגמ' קאמ' בהדייא דאוריית' יעו"ש

הלכות עבדים

פרק ח' הלכה י"ג המפקיר וכו' וצריך גט שחרור וכו' ע"כ וכתב מר"ן ז"ל מימרא דרב ור"י וכו' ומלבד זה אף חכמים ורשב"ג הם ס"ל דמפקיר עבדו צריך ג"ש והוא מדאמרינן בכריתות דכ"ד אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה הרי היא הפקר וכל הקודם זכה ומקשה הגמ' מברייתא דאמרו רבנן משקבל המתנה רבו שני אמר אי אפשי בה אם הוא כהן אוכל בתרומה ואמאי כיון דאמר אי איפשי בה הוייא הפקר וכל הקודם זכה והוי זר ואיך אוכל בתרומה ומשני קסברי רבנן דהוי מעוכב גט שחרור וס"ל דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה אבל רשב"ג ס"ל אינו אוכל כיון דמעוכב ג"ש וכיון דקי"ל כר"ל כמו שפסק רבי' פ"ד מה' זכייה מוכרח דהדין הוא דהמפקיר עבדו צריך ג"ש כרב ור"י כמ"ש מר"ן ז"ל. גם בפ"ט מה' תרומות פסק דאינו אוכל בתרומה משום דספק הלכתא כרשב"א והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב קרבן נתנאל ז"ל בפי' להרא"ש ז"ל בפ' השולח סי' נ"ח שהקשה על הרא"ש שפסק מש"ס דנזיר דס"ב דמוכח משם דהלכ' כשמואל דאין צריך ג"ש ע"ש. שלא ראה דהתנאים ס"ל כר"י גם רבי הכי ס"ל כמבואר שם בפ' השולח ובר מן דין ל"ק כלל דזהו דוקא היכא דלא שייך לאוקומי פלוגתייהו כי אם אליבא דשמואל ולכך כיון דלא רצה ל' דכ"ע ליה להו דשמואל משמע דקאי לדינא אבל היכא דשייך לאוקומי פלוגתייהו אף אליבא דר"י ליכא למימר הכי דאיכ' למימר חדא מנייהו אבל קשה לשמואל מהא דרבי וחכמים ורשב"ג דכולהו ס"ל בעי ג"ש ואפשר לחלק דוקא התם משום דמייאש ולא אמר בלשון הפקר גם חכמים ורשב"ג לאו לשון הפקר אלא אמר א אפשי ושייך לפרש לבטלה וק"ל

הלכות ממרים

פרק ד' הלכה ב' הרי זה חולק בדבר שזדונו כרת וכו' הקשה הלח"מ ז"ל גבי חלב איך אפשר שיתחייב עליו אם מחמיר דהא כתב רבי' דאף מחמיר חייב ותירץ דאפשר דאף אם הוא מחמיר אתי לידי קולא כגון אם קידשה וכו' וכמ"ש התוס' יעו"ש. ודבריו לע"ד תמוהים א"כ אמאי כתב הרמב"ם ז"ל גוונא אחריתי בדבר המביא לידי כרת כיון דבהך גוונא דחלב נמי ישבו דבר המביא לידי כרת כגון דהוא מחמיר וכו' ועוד דהא ודאי רבי' ז"ל לית ליה האי סברא דהתוס' דהא כתב לקמן אבל אם אמר זה טהור וזה אומר שני לטומאה פטור וה"ט כמ"ש הכ"מ ז"ל משום דפטור על ביאת מקדש וכו' ואי ס"ל כסברת התוס' למאי נפ"מ אי פטור על ביאת מקדש כיון דשייך בככר דנגע בזה הטמא וקידש בו למ"ד דהוא טהור מקודשת ולמ"ד דהוא שני לטומאה אינה מקודשת כיון. דלא חזי אלא להסקה אלא ודאי ס"ל כיון דחזי להסקה ודאי יש בו שו"פ דמאי שנא הנאת אכילה דאמרת דשו"פ מהנאת היסק וזהו דלא כתב האי גוונא דככר גבי טמא אלא בימ"ק והיינו כמ"ש ואפי' הכי קאמר התם דאפי' מחמיר חייב וא"כ קושיית זל מעיקרא ליתא דודאי הרמב"ם ז"ל ס"ל דאפי' מחמיר נמי חייב שהרי עיקר חיובו של הזקן ממרא הוא על המראתו וא"כ אם הם מתירין והוא אוסר אמאי לא מיחייב הרי המרה עליהן ולא ידעתי מי הכריחו לומר דהרמב"ם מוכרח דס"ל כהתוס' אחר שהוא כתב בהדייא דאף אם החמיר עליהן מיחייב ואין לומר דכיון דילפי' מהורא' כ"ד דבעי' שיתירו ולא שיחמיר דזה אינו דכל חד מענייניה הוא ועוד דהא מרבינן אפי' אומרים על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל והמרה עליהן שהוא מיחייב. וראיתי להר"ן ז"ל בחי' שכתב כדעת הלח"מ ז"ל דמ"ש הרמב"ם ז"ל דמחמיר חייב הוא משום דאתי לידי קולא וכמ"ש התוס' בכל הנך והביא הכרח לזה מהא דאמרי' דאינו חייב עד שיורה לעשות ולא שייך מעשה עד שיורה להתיר וכו' יעו"ש וכבר כתבתי דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל כס' התוס' ז"ל גם ההכרח שכתב ז"ל אינו מוכרח דמ"ש עד שיורה לעשות פי' עד שיאמר הלכה למעשה לאפוקי ממה שאמר מתוך משא ומתן שלו דבר זה אסור או מותר ושמע מי ששמע והלך ועשה ע"פ או לימד לאחרים שדבר זה מותר או אסיר בתורת לימוד הוא עוסק אבל אם אמר להם זה מותר לעשות או אסור לעשות או בא מעשה. לפניו ואסרו או התירו חייב וזהו שלא כתב דבי' כאן עד שיאמר להם מותרין