אברהם יגל על הרמב"ם שלד

לאותו עדות או לאותו דין א"כ היכי פסיק ותני דיניו בטלים והא גבי לקוחות בעי' הכרזה אף לאותו דין אלא ודאי דהנמק"י ז"ל אזיל ומודה לדינו של הר"ן ז"ל בזה דלענין זה לא בעי הכרזה דקנס הוא לזה

והנה מדברי הנמק"י ז"ל הלזו תשובה למה שנסתפק מהר"י אלגאזי ז"ל בס' ארעא דרבנן דהא דאמרי' אין אדם משים עצמו רשע הוא דוקא לפסול אותו מדאורייתא אבל לפוסלו בדבר זה כמו פיסולי דרבנן אנה"נ דאדם משים עצמו רשע והוא דבפסולי דרבנן לא אסיק אדעתיה דאיניש למיהוי רשע והרב פשיט לה מתשובת מהרש"ל ז"ל יעו"ש ולפ"ד הנמק"י ז"ל איכא ראיה פשוטה מהא דאמר רבא והביאה הרב ז"ל דפלוני רבעו לרצונו פלגינן דיבוריה ומהימן לגביה חבריה ומצטרף הוא ואחר להורגו אבל הוא עצמו נאמן והא הכא דלאותו עדות לא בעי הכרזה וג"פ דליכא פסידא דלקוחות איך הימנוהו רבנן והורגין הרובע ע"פ כיון דהוא רשע ומיפסל מדרבנן וגם אם נאמר דלית להו לתוס' ז"ל הכי ומתרצים לקושיית הנמק"י באופן אחר וכמ"ש לעיל מ"מ אפשר לומר דמודו בעיקר הדין וכן הביא הב"י דברי הנמק"י להלכה בלי חולק גם אף לדעת התוס' לעד"ן דאין כאן ספק מההוא עובדא דבר דהק' שם והאמר רבא לוה פסול ומוכרח ודאי לומר לדעתם דמיירי באופן דלא בעי הכרזה ואפי"ה תירץ לו דרבא לטעמיה דאין אדה משים עצמו רשע וע"כ לא קאמר רבא אלא התם דליכא הכרזה ולכך נאמן אלא ודאי אף בפיסול דרבנן אמרי' אין אדם משים עצמו רשע כיון דסוף סוף הוא מיפסיל בהכי ודוחק לומר דנסתפק הרב לדעת הר"ן ז"ל דלא ס"ל כדעת הנמק"י וכמ"ש המש"ל ז"ל וגם ס"ל דהא דלוה פסול הוא מדאורייתא ולא בעי הכרזה וכמ"ש בשיטתו לסנהדרין ולדעתו שייך דבפיסול מדרבנן אדם משים עצמו רשע דהא ודאי לא פליגי בהכי

פרק י"ב הלכה א' על דבר שקרוב להיות שוגג וכו' כתב הכ"מ ז"ל נלמד מהך דקבוראי שהביא הש"ס בפ' ז"ב דאף דלא התרו בהן היו נפסלין לרב פפא יעו"ש ולפי מ"ש רש"י דהתם מיירי בשכר אין ראיה ולכאורה נראה דזוהי סברת רש"י ז"ל שפי' משום שכר שנטלו נפסלים ולפ"ד אביי דהלכתא כוותיה אף דליכא ממון היו נפסלין אלא משום דס"ל דע"כ לא קאמר אביי אלא דוקא בהתראה משום דכיון דבר מלקות הוא הוי רשע כדכתי' אם בן הכות הרשע אבל אי לאו בר מלקות לא הוי רשע ולפך אין לפוסלו אי לאו מקרא דחמס גם אפשר להביא ראיה לדברי רבינו מהא דאמרו בפ"ק דסנהדרין ופסקה רבינו לקמן דפלוני רבעו לרצונו רשע ופסול לעדות ומהדר רבא משום דאין אדם משים עצמו רשע והתם ליכא עדים והתראה דא"כ איך אמרי' דאין אדם משים עצמו רשע כיון דאיכא עדים ואפ"ה קאמר דפסול לעדות דהוי רשע אלא ודאי כיון דעבר אלאו דיש בו מלקות אף שלא התרו בו מיקרי רשע ופסול לעדות. אמנם נראה דאין ראיה כלל דא"כ תיקשי לרבא גופיה דלית ליה האי סברא דאמר בעינן רשע דחמס התם היכי מיקרי רשע אלא ע"כ לו' דהאי נמי מיקרי חמס כיון דיש בו הנאה לגוף ולאו דוקא קאמר רבא חמס דממון אלא כל דבר שיש בו הנאה ועובר על דעת קונו הוי נמי חמס לקחת ממון להעיד שקר וכ"כ התוס' ז"ל שם ובהכי ניחא לי מ"ש רש"י ז"ל בפ' ז"ב גבי חשוד על הערעת כשר משום דבעי' רשע דחמס והא דלא כהלכתא ואף אליבא דהכא לא אתייא דהא קאמר לרצונו פסול ובדוחק י"ל דמיירי דנטל שכר דהיינו אתנן אבל הבא על עריות דאיהו קא מפסיד כשר דא"כ הו"ל לבאר זה רבת גם אף אם ת"ל דרש"י בחשוד איירי דהוא דרבנן ולכן בעי חימוד ממון כדעת הסוברים זה משמע מדבריו דמפרש אבל בבא על עריות ממש לכ"ע אמאי והא בעי' רשע דחמס אלא ודאי לאו דוקא ממון אלא כל שיש בו הנאה לגוף מיקרי חמס והכא גבי עריות דיצרו תוקפו ליכא הנאה ולכך כתב דבעי' רשע דחמס והא דפירש"י גבי לתיאבון משום דשכיח בזול לאו דוקא אלא משום דגם בהיתר איכא הנאה לגוף ולכך פי' דהנאתו משום בזול הוא ולהכי לא פליגי אביי ורבא אלא בלהכעיס ולא בבא על עריות דהוא חידושא יותר אלא משום דבהא אפי' רבא מודה כמ"ש אבל ודאי לפי שיטה זו בפירש"י ז"ל וכך מפרש הרא"ש ז"ל יש ראיה לדברי רבינו דכתב. רש"י ז"ל וז"ל ארבעין בכתפיה וכו' אע"פ שאין שם התראה וכו' הרי דס"ל אף דאין. שם התראה כיון שהוא בר מלקות ומלקין על לא טובה השמועה פסול ואמת נר' בכוונת רש"י ז"ל דאם היה שם התרא' לא היה מכשיר ר"ן ואף דליכא חמס והיינו משים דלא פליגי אביי ורבא אלא בלא התראה אבל בהתרא' מודו כ"ע ואף דקאמר לרצונו רשע משום דאיכא חמס כמ"ש ואפשר לו' דהכי ס"ל לרבינו ופסק כאביי אמנם מסוגיית הגמ' משמע דלרבא אף דאיכא התראה וצ"ע. ומעתה מ"ש גבי הנהו קבוראי דפסלינהו לעדות משום שכר ממון הוא משום דס"ל לרש"י ז"ל כדעת הרז"ה ז"ל דמדקא מפרשי רבינא ורב פפא דברי ר"ן גבי חשוד משמע דס"ל כוותיה וכשר דבעי' חמס ולכך פי' הא דפסל הך דקבוראי רב פפא משום דאיכא ממון. עוד כתב וכן המשחק בקוביא וכן מוכס וכן גבאי שמוסיף לעצמו צריכין העדים להודיעו שהעושה זה פסול לעדות וא"כ האי דכתב הרמב"ם ז"ל לעיל דהגבאים פסולים הוא מיירי אחר שהודיעוהו העדים כמו משחק בקוביא וכמ"ש כאן ומעתה קש"ל על מ"ש הכ"מ ז"ל שם דאפשר לו' דמדרבנן הוא דמיפסיל משום דמורה היתרא דראוי ליטול שכר מעבדיו וכיון דאיירי בהודיעוהו איך אפשר דמורה היתרא וצ"ל דמאי דקאמר צריכין העדים להודיעו כדי לפוסלו מדאורייתא וכ"כ הב"ח ז"ל

הלכה ד' אע"פ ששילמו צריכין תשובה נ"ל דהוציא רבינו דין זה מהא דאמרו בפ' ז"ב מיתיבי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד וכו' ומקשה מינה לרבא אבל לאביי ניחא כיון דיש בהם לאו אף שאין בהם חימוד ממון פסולים וק' דהא אף לאביי קשה דלמה ליה דרשא דאל תשת חמס עד דמדרשא דאל תשת רשע עד אתו כולהו והא ליכא למימר דאיצטריך קרא לומר דאף דאין בו מלקות כוון שיש חמס פסולים הא ודאי ליתא כיון דהוא לאו גמור שמחוייב ממנו מלקות בכלל רשע הוא ולאו דוקא שיהיה מולקה וכן כמי הך דקבוראי אף דאינן בני מלקות ואף דלית בהו חימוד ממון פסולין והיינו כיון שיש במינן מלקו' אלא ודאי דאיצטריך קרא דאף דהחזירו הגזילה או הגניבה כיון דמעיקרא נעשה חמסן או גנב נפסל עד שיעשה תשובה וכ"כ רבינו בהלכ' תשובה וא"כ אף דהחזיר מרצונו איכא למימר איערומי קא מערים אבל דעת הטור דמתמה על רבינו משמע דס"ל דקרא דאל תשת חמס לא בא אלא לומר דאף דאינם בני מלקות ביון דחמס בכפיהם פסולים ולא דמי לחייב מלקות ואין בו התראה וכן נמי דעת התוס' ז"ל בפ' ז"ב דכ"ה ע"כ