אברהם יגל על הרמב"ם שלג

ולכך אינו אסור אלא מדרבנן והוי דומייא להך דב"מ כיין דהתם נמי גבי פקדון כיון דמשעה שכפר רוצה לשלם הוי כשעת קנין והמקשה לא משמע ליה וכו' ועיין בש"ע סי' שנ"ט שדעתו לפסוק דלא כהרמב"ם ז"ל אלא דאינו עובר בלא תחמוד אלא משום דלא יהיב דמי אבל אי יהיב דמי כתב סעיף ט' דאינו פסול אלא מדרבנן ומעתה מ"ש הסמ"ע שם אף דעובר על לא תחמוד כמ"ש בסעיף שאח"ז לא ידעתי מהיכא משמע ליה דאף דנותן הדמים עובר כיון דהש"ע לא הזכיר נתינת הדמים כלל. ולעד"ן דהכין זה מהא דכתב כל דבר שיקנהו גם כתב אח"ך בגוון החימוד אע"פ שהרבה בדמים והפציר בדמים וכו' משמע דאף בדמים עובר בלא תחמוד גם מהא דכתב בסי' י"ב והקונה דבר בהפציר וכו' משמע בקנין דמקח וממכר וכן משמע ממ"ש ואם גזל ואי לא תחמוד הוא בלא דמים א"כ גם בחימוד עובר הוא בג' לאוין ומאי אירייא אם גזל וכו' שכתב אלא ודאי עובר בלא תחמוד אף דיהיב דמי ודלא כמ"ש ז"ל אך מה שסיים בדבריו וכתב ועין לעיל סי' ל"ד וכו' הוא תמוה דשם כתב דכן האמת ובדמים אינו עובר גם סיים שם ואינם גוזלים בכח אלא משתדלים מהבעלים עד דיהיב להו בלא דמים ע"כ דהוק"ל דא"כ כיון דבלא דמים הוא היינו גזל ולא תירץ כלום דהא אמרי' דאם גזל אחר השתדלות מיירי לא שייך בה גזל לפי דבריו דהא אינו עובר על לא תחמוד אלא עד שילקחו ממנו וכיון שלקחו ממנו אין כאן גזל אבל אם נאמר דלא תחמוד בדיהיב דמי שפיר עובר בג' לאוין משום דהשתדלות שעושה הוא עבירת הלאו דלא תחמוד כיון שלקחו ממנו אמנם אם לא נתן דמים הוי גזל בידו גם מ"ש בסי' שנ"ט בסט"ז דהא דנקט הלאו דלא תחמוד קודם ללא תתאוה דאזיל לשיטתיה דאף דנתן עובר בלא תחמוד וכמ"ש וכו' וליתא דהא הרמב"ם ז"ל אף דלא הזכיך בענין זה קודם קדם בלא תחמוד משום דסדר התורה נקט וגם לא הובא לא תתאוה אלא בדברות האחרונות ולכך אקדמיה סוף דבר דברי הסמ"ע ז"ל שגבו ממני

עוד כתב הכ"מ ז"ל וצ"ע אם הוא פסול מדאורייתא משום דמורה וכו' ולפי מ"ש לעיל דעת רבינו אף דמורה היתרא פסול מדאורייתא וכמ"ש גבי מלוה ולוה אין כאן ספק וי"ל דוקא התם דאיסור מפורש מדאורייתא לא מהני ביה היתירא גם אפשר דלא שייך להטעות והא דמהני טעייה לערב ועדים שמא משום דהתם טעו בעיקר האיסור דאין עליהם כלל אכל היכי דמודו דאיכא איסור אבל מורה היתירא איכא איסור מדרבנן ועיין לעיל. אבל הנמק"י זל בפ' ז"ב כתב דהיכא דלוקחים היתר לעצמם הוו גזלנים לפסול מדאורייתא וכן משמע מדברי רבינו בפ"ה מה' גזילה דמיירי בגזילה דאוריי' ומנה הגבאים והמוכסים יעוין שם וכן משמע מדברי התוספות ז"ל בפרק זה בורר דף כ"ה דבור המתחיל סתם

פרק י"א הלכה ו' והפסול מדבריהם וכולי כתב המש"ל ז"ל נראה מדברי הר"ן בפ' האיש מקדש חולק על סברת הרא"ה ז"ל דלאותו עדות לא בעי הכרזה ע"כ ואינו צריך לזה דבהדיא כתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין דאף לאותו עדות בעינן ומכח קושייא זו של הנמק"י שהוצרך לתרץ לאותו עדות לא בעי הכרזה כתב הר"ן ז"ל דחיוב המלוה ולוה הוא מדאורייתא הפך דעת התוס' ז"ל. גם ראיתי להרב ז"ל בפ"ד מה' מו"ל שהכריח דין זה דהנמק"י מדברי התוס' דפ' הרבית שכתבו דהכא מיירי ברבית דרבנן וכשרים כיון שאין מרויחים ות"ל משום דבלא הכרזה הם אלא דלאותו עדות לא בעי הכרזה גם מדבריהם בפ' ז"ב מוכרח כהנמק"י דדעתם ז"ל דמו"ל אפי' ברבית קצוצה אינם ופסולים אלא מדרבנן וא"כ מאי מקשה הש"ס גבי בר פינתוס וכו' אלא ודאי דס"ל כהנמק"י ז"ל אמנם נראה דיש לדחות דלעולם ס"ל להתוס' ז"ל דאף לאותו עדות ובפ' הרבית קושטא קאמרי דאף לעדות אחרת לא מצו לאכרוזי עלייהו ולפסול להו דכיון שאין מרויחין כלום וכשרים לעולם גם מדבריהם בפ' ז"ב אין להוכיח זה דאיכא למימר דס"ל כיון דהעבירה דאורייתא אף דפסולי מדרבנן לא בעו הכרזה וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל שהביא הרב שם אך מ"ש לכ"ע ואין מי שיחלוק בזה והקשה עליו מהריב"ש ז"ל הוא תמוה דהרי הנמק"י ס"ל דהא דמחייב הלוה הוא דוקא ברבית דאורייתא דאלו ברבית דרבנן לא מיפסל ועלה מקשה דמאי מקשה תלמודא כיון דבעי' הכרזה הרי אף בעבירה דאורייתא כיון דפסילי מדרבנן בעי הכרזה וג"כ הר"ן ז"ל הכי ס"ל דהא אזיל ומודה דברבית דרבנן אינם פסולים אלא מדרבנן אבל ברבית דאורייתא חלק על התוס' דס"ל דפסולים מדרבנן מכח קושית הנמק"י ואי ס"ל כס' מהרימ"ט ז"ל מאי הכרח הוא אלא ודאי דס"ל כיון דפסילי מדרבנן עבדינן ביה דינא דרבנן ושו"ר להרב ז"ל משם הרב פ"מ ז"ל שהקשה כזאת על מהרימ"ט ז"ל ותירץ יע"ש. איך שיהיה לדאתן עלה לדין של הנמק"י דלאותו עדות לא בעי הכרזה לא ראיתי מי שסובר כן לכאורה אמנם מצאתי להתוס' ז"ל בפ' הכונס דס"ב ע"א שכתבו גבי חמסן יהיב הא תירצו בב"מ משום דלא משמע להו ולא פסיל משום דבעו הכרזה ואפי' תימא דפסול בלא הכרזה כיון שנעשה חמסן בענין זה מכל מקום לא ראו חכמים לפוסלו או להכריז וכו' הרי משמע דסבירא ליה כדעת הנמקי יוסף דלאותו עדות לא בעי הכרזה והא דכתבו או להכריז לכאורה משמע דלא קשה קושיית הנמקי יוסף בפרק זה בורר דכוונת קושיית הגמרא והא אמר רבא לוה פסול לעדות ויכריז עליו לפוסלו אבל ודאי עד כאן לא קאמרי התוספות אלא דוקא התם דמשעה שנעשה חשוד לממון יכריז עליו וממילא יפסל לשבועה אבל הכא כיון דכולה בבת אחת אף דיכריז עליו אחר כך וכל מקום הך עדות דקודם הכרזה היא כשרה ומעתה לא קשייא על הרב ז"ל דשם בפ' ז"ב גבי חמסנים הקשה דמאי מקשה בב"מ דמיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה והא מדרבנן בעי הכרזה ולפי מ"ש הוא עצמו דלאותו עדות לא בעי הכרזה אלא ודאי דוקא התם מיקרי כעדות אחרת דהיינו לשבועה ובודאי בעו הכרזה ולא דמי למ"ש לעיל גבי עובדא דבר פינתוס וכמ"ש אבל דעת התוס' כיון דאמרי' מיגו מיקרי כעדות אחת ועוד איכא למימר דאפילו מיקרי כולה עדות אחת לדעת הנמק"י לא שייך לתרץ דלאותו עדות לא בעי הכרזה דא"כ כשתירץ דלא משמע להו לאינשי וכו' עדיין קשה ליפסול מדרבנן אפי' יהיב דמי ולאותו עדות לא בעי הכרזה אלא ודאי דוקא התם משום דמעלים חמסנותו לא ראו חכמים לפוסלו בלא הכרזה ולכך הק' כיון דבעי הכרזה וכו' ויש לדחות דכוונת התוספות בזה דאפי' הוא ידוע אצל הכל דנעשה חמסן בעינן הכרזה וס"ל דכל דידעי אינשי בעבירה שלו לא בעי הכרזה ומעתה לדעת הנמק"י ז"ל הא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים לאו דוקא דיניו כיון דבעו הכרזה גם לתירוץ א' דלא אמרו דבעי הכרזה אלא לענין לקוחות ואף