אברהם יגל על הרמב"ם שלא

קשייא ליה להראב"ד ז"ל דהיכי אמר ר"י משום דהוי לאו שאין בו מעשה והא הוא דאמר בגמ' חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם דלוקה אף שאין בו מעשה ולכך תירץ דוקא התם בשם המיוחד משום דגלי קרא דליראה את השם דההוא שם המיוחד דסיפיה דקרא יוכיח אבל בכינוי דלית לן גילוי הדרינן לכללין דלאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל כהרא"ש ז"ל דהא דאמר ר"י התם משום ר"י חוץ ממקלל אף בכינוי קאמר ולכך כיון דהובא בגמרין בלי חולק אידחייא הך דירושלמי מהלכה אמנם לעד"ן דאף בכינוי חייב כהרמב"ם ז"ל דאי כס' הראב"ד ז"ל למ"ל למיכתב בנקבו שם ללמד על אביו דבעי שם המיוחד דמהיכא תיתי דהא ודאי אזהרתיה הוא משאר כל אדם לכ"ע אלא ודאי דבשאר כל אדם לקי בכינוי ולכך איצטריך ללמד גבי אביו דהוא במיתה דבעי שם המיוחד ולעד"ן דיצא להם מקרא דליראה את השם דמשמע דאף בכינוי ואף דסיפיה דקרא מיירי בשם המיוחד מ"מ שמעינן תרוייהו ועיין להפר"ח בס' מים חיים בליקוטיו להרמב"ם שדבריו צ"ע

הלכות עדות

פרק א' הלכה ג' כ"ג וכו' עיין מ"ש הכ"מ ז"ל וראיתי למהרח"א ז"ל בס' מ"ק בחי' הלכות מלכים פ"ב שדחה ראיית הלח"מ ז"ל מסוף הסוגייא דקאמר שב ואל תעשה שאני יע"ש ונעלם מעיני הרב תוס' דשבועות ד"ל ע"ב יע"ש ולא ידעתי דמה יענה הרב למ"ש הרמב"ם גבי חכם דאין חכמה וכו' והא אמרי' שב ואל תעשה שאני

פרק י הלכה ב' איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקו' וכו' הנה נתבאר בספרי כל הראשונים ואחרוני' ז"ל דבדבר שאין בו מלקות אינו נפסל עיי"ע אך מדברי התוס' ז"ל בפ' הרבית בענין ערב ועדים משמע דס"ל דאף דאין בו מלקות כיון דאיסורו מן התורה דעבר על ל"ת פסולים דהא ערב כיון דהוא לאו שאין בו מעשה אינו לוקה ואפשר לו' דכוונתם ז"ל להקשות דאמאי לא יפסל מדרבנן מיהא כיון דעבר אדאורייתא ובשלמא אי קי"ל כרבא ל"ק כיון דאיסור דאורייתא ליפסל אינו אלא ברשע דחמס הכא דליכא ממון דהא אינו מרויח כשר אף מדרבנן אך כיון דקי"ל כאביי דאף דליכא ממון פסול מדאורייתא הכא דכיון דעבר אדאורייתא דעוברין בל"ת אף דאין איסורו אלא מדרבנן יהא פסול אף שלא הרויח והוק"ל שפיר דאמאי לא מני ערב ועדים כיון דפיסולם איני אלא מדרבנן והשתא הוו דברי התוס' ז"ל מוסכמים למ"ש בפ' זה בורר דמתני' לא קא חשיב אלא פיסול דרבנן. וראיתי להמש"ל בפ"ד מה'. מו"ל שכתב בתוך דבריו דדעת התוס' ז"ל דאף שאין בהם מלקות פסולין ולפי מ"ש אינו מוכרח גם מדברי הנמק"י ז"ל בפ' הרבית אין ראיה דשייך לפרשו כמ"ש בכוונת התוס'. אמנם מ"ש בשם הרב ב"ש ז"ל בדעת הנמקי דלאו דוקא חייבי מלקו' אלא כל שעוברים על ל"ת קרי ליה חייבי מלקות ודעתו כל חייבי ל"ת סתם פסולים מן התורה ע"כ הוא תמוה ולא ראה מ"ש הנמק"י ז"ל גופיה בפ' ז"ב גבי חשוד וז"ל וכתשו' הרי"ף ז"ל דלא מיפסל אלא בלאו דחייבים עליה מלקות כגון לאו שיש בו מעשה ונשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ע"כ הרי דהביא הך תשובה בלי חולק ודעתו למיסתם הלכה דלאו שאין בו מעשה אינו פסול עליו וא"כ מאי תריץ יתיב הרב"ש ז"ל בפ' הרבית דערב ועדים פסולים כיון דאין בו מעשה אך לפי מ"ש ניחא דודאי הא דכתב הרי"ף בתשובה דבעי לאו שיש בו מעשה הוא לפוסלו מן התורה אבל מדרבנן אף שאין בו מעשה פסול ולעד"ן הכרח לזה ממ"ש הנמק"י ז"ל גופיה בפ' ז"ב דהלוה לא יהיה פסול אלא מדרבנן משום דלא משמע ליה איסורא אלא למלוה דמרויח ולא ללוה וא"כ כ"ש ערב ועדים דלא משמע להו איסורא כיון דלא מרויחים דהא דנתן הטעם ללוה דקא מפסיד משום דכמו דהמלוה מרויח כך הלוה מרויח במעות אלו שלוקח אבל לא יהא עדיף מערב ועדים בשביל זה דאדרבא יש סברא לומר בערב ועדים כשרים לגמרי דאין להם הנאה אמנם כיון דאיסורייהו מדאוריי' סגי לן האי טעמא דלא יהא פסול אלא מדרבנן אלא ודאי גם כוונתו בפ' הרבית הוא מדרבנן כמ"ש. אך ק' לי לזה דהא ס"ל להנמק"י זל דאף דהעבירה היא מדאורייתא כיון דפיסולו מדרבנן נהיגי ביה כל מידי דרבנן והוא מדקאמר בפ' ז"ב גבי בר בינתוס דמקשה הש"ס ואמר רבא לוה פסול לעדות והק' הרב ז"ל והא בעי הכרזה הרי אף דהעבירה דאוריי' כיון דפיסולן מדרבנן וכו' וא"כ הכת גבי ערב ועדים לא יהא נפסל אף מדרבנן כיון דבעי' חימוד ממון בפיסול דרכנן ואפשר דלא ס"ל הכי אלא אף דעבירה דרבנן לא בעינן רשע דחמס וכן נראה מפסק מר"ן בש"ע ועיין בדבריו בפ' ז"ב יע"ש

הדבה ג' עבר עבירה שיש בה מלקות וכו' עיין במ"ש הכ"מ וז"ל ובספ"ק דר"ה מוכח בהדיא דאיכא פסולי עדות דרבנן ואיכא פסולי עדות דאורייתא וכוונתו למאי הלכתא מני רבינו פיסול דאוריית' או דרבנן ולכך כתב דנ"מ הא דאמרו שם גזלן דבריהם כשר לעדות אשה ולא היה צריך לזה דבהדיא פסק רבינו בפ"א מה' אלו דין ו' דאיכא נפקותא לענין הכרזה גם ליכא למימר כוונת הכ"מ ז"ל על עיקר פסולי דרבנן דהא אמרי' נמי ומפריחי יונים דהם מדרבנז ועיין במהרימ"ט ז"ל ח"ב סי' מ"ג דר"ל מפריחי יונים ומש חק בקוביא חשו דאורייתא: : א ' ולוקחין וכו' הקשה הכ"מ זל דהאי קרא ר לא א בא שא שיבא דרבא דיליף מיניה אף שיש בו מלקות בעינן עד חמס אבל לרבינו דס"ל דלא בעינן רשע דחמס א"כ ת"ל משום דרשע הוא דהא עבר על לאו מפורש ולכך כתב דפי' דקרא הוא דאף דאינן בני מלקות אלא תשלומין חמש מיקרי אבל לעולם הדין דין אמת דלא פליג אביי אלא בדבר שיש בו מלקות דמיקרי רשע אבל בלאו בני מלקית בעינן חמס מיהא לפוסלו מן התורה והכי כתב לקמן ועיין להלחם משנה ז"ל. ובמ"ש הכ"מ ז"ל על ר"י במישרים שכתב דיש מפרשים דה דהחמסנים פסולים דאורייתא מהא דאמרו הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים וכו' ראיתי להרב באר יעקב ז"ל שתמה על זה משם פנים מאירות בחי' לח"מ סי' ל"ד רס ל כמ"ש התוס' כפ' ז"ב דהוא דאורייתא יע"ש והשיב משום דקשה קושיית מהרש"א ז"ל דא"כ אינו נאמן על השבועה אלא ודאי דהוא דרבנן וכו' והכרח זה אינו לפ"ד מהרש"א ז"ל בעצמו בפ"ק דמציעא שכתב דהא דמקשו התם הוא לפי סברת ר"י החסיד שכתב לעיל וכו' וא"כ שייך לומר דאף דפסילי לעדות מדאורייתא לא פסלי לשבועה אלא מדרבנן ובמעלים חמסנותו לא גזרו כמ"ש התוס' ז"ל התם אך באמת דברי מהרש"א ו"ל התם תמוהים