אברהם יגל על הרמב"ם של

היה בכת"י המלוה והא בכתב ידו עסיקנן די"ל עד השתא לא אמרי' בכתב ידו ממש אלא בחתימה לחוד סגי אבל השתא בא להודיע אפי' הכתב היה בכת"י המלוה דאיכא למימר דבידו לכתבו בכל זמן שירצה אפי"ה פסול משום דאתי בבין השמשות כדאוקי בגמרא

פרק כ"ד הלכה א' כבר ביארנו וכו' עיין מה שהקשה ה"ה ז"ל דלמה חילק ביניהם והצ"ע ועיין בנ"י זל בספ"ק דמציעא שהכריח משם הרנב"ר דלא חיישי' להכי אלא דוקא גבי הלואה ולכך בעי קנין אבל בשאר דברים לא חיישינן ומצינו סמוכות לדברי רבינו ז"ל ודו"ק

הלכות טוען ונטען

פרק ב' הלכה א' כל החשוד אינו נשבע וכו' ולא שבועת היסת וכו' עיין ה"ה ז"ל דכתב דמפורש בשבועת הדיינין שאין חשוד נשבע אפי' היסת וטעמו משום דמאי דאמרי' ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ר"ל על עיקר השבועה קאמר דשבועה שהיא דאורייתא עבדינן לה תקנה שלא תיעקר לגמרי דרמינן לה לשכנגדו אבל היסת שהיא מדרבנן לא עבדינן לה תקנה שלא תיעקר דלא איכפת לן אם נעקרה דאל"כ מה לו להזכיר שם תקנה כלל דהכי הול"ל מדאורייתא מהפכינן ומדרבנן לא מהפכינן דהוי דבר והפכו ויהב טעמא כיון דשבועה מדרבנן לא איכפת לן אלא ודאי אף שבועת היסת אינו נשבע וכן הוא מבואר בפ"ק דמציעא גבי ההוא רעייא דקאמר דחייביה מדר"ן ומשני דר"ן תקנתא וכו' ודוחק לומר דה"ק נחייביה ממון ע"י שישבע היסת מי שכנגדו ועוד לפי האמת הו"ל לאשבועי היסת ההוא רעייא וזה לא מצינו ועיין להלח"מ ז"ל ע"ש. עוד כתב הרמב"ם זל ואפילו רצה התובע אין שומעין לו עיין הטעם בה"ה ז"ל והנה הר"ב בש"מ למציעא ד"ב גבי הא דקאמר לימא דלא כבן ננס הקשה לרבנן דבן ננס מ"ט והתנן החשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל ותירץ דהתם לא הוי טעמא משום חשש שבועת שוא אלא משום דהאיך אינו רוצה לקבל שבועתך הואיל ואתה חשוד עכ"ל משמע בהדיא דס"ל דאם רצה התובע לקבל שבועתו שומעין לו הפך דברי הרמב"ם ז"ל ולעיקר הקושייא נ"ל דשאני התם דידעי' שהוא חשוד בודאי ולכך לא מסרינן ליה שבועה אבל הכא דלא ניכר מי הוא החשוד ואף לאחר השבועה לא ידעי' לכך מסרינן ליה והיינו דלא משבעינן להו בבת אחת כמו שמבואר במקומו

פרק ה' הלכה א' ועל כולם נשבעים שבועת היסת וכו' כתב ה"ה ז"ל וז"ל דין ההיסת ידוע שהוא בכל דבר כפירה מאיזה דבר שיהיה ויש סמך לזה בפ' הכותב כ"כ בהלכות בפ' שבועת הדיינין וכו' עכ"ל ונ"ל דבא לתרץ מה שהוק"ל בדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל בפ' ש"ה דכ"ע נשבעין והביאו ראיה מפ' הכותב דאינה ראיה דדוקא התם משום דאמרינן דמיפרע דייק ולכך החמירו עליו בשבועת המשנה שהיא כעין של תורה אבל הכא דליכא האי טעמא בודאי ליכא שבועה דרבנן וזהו דלא קתני לה במשנה אבל משביעין אותן מדרבנן וכו' ולכך בא לומר דבודאי עיקר שבועת היסת לא נלמדה אלא מדר"ן דהתם בכופר הכל אף מדאורייתא פטור אפי"ה תקנו רבנן שבועה ה"נ אף מדאורייתא פטורין תקנו וכו' ומשום דיש לחלק דהתם דלאו בר שבועה. דאורייתא הוא לכך תקנו בו רבנן שבועה אבל הכא דישנם בכלל שבועה והתורה פטרתם אין להם לחכמים לתקן להם שבועה הפך התורה ממש לכך הביאו הך דפ' הכותב דהתם נמי מיירי לענין קרקעו' דפטורים מדאורייתא ואפי"ה תקנו להם חכמים שבועה ודוק בלשונו הצח שכתב דין ההיסת ידוע בכל דבר כפירה וכו' והיינו דינא דר"ן ואח"ך כתב ויש לזה סמך בפ' הכותב כך כתוב בהלכות דבא לפרש דהך ראיה שהביא ההלכות אינה אלא לסמך בעלמא ועיין להב"ח ז"ל בסי' צ"ה והביאו הש"ך ז"ל שם ע"ש אלא דבאמת דמלשון רבינו ז"ל שכתב שבועת והיסת מלשון הרי"ף שכתב ז"ל שבועה דרבנן ולא הזכיר היסת יראה דרב תמרחק ביניהם דכוונת רבינו היא לומר דאם מסר לשומר עבדים או קרקע או שטרות לשמור והלה אומר להד"מ דמיחייב היסת ככל כופר בכל. דעלמא והיינו דכתב רבינו אם היתה שם טענת ודאי הוא לומר דכפר בעיקר השמירה אבל אם הודה לו בעיקר השמירה אלא שטענו שאבד אין בזה שבועת היסת כיון שאין כאן טענת ודאי דאפשר אמת הוא שאבד וכמבואר כל זה בסמוך דין ו'. אבל הרי"ף ז"ל שכתב ודוקא שבועה דאורייתא אבל בדרבנן נשבעין דמסיק פרק הכותב וכו' אינו ענין להיסת כלל אלא לענ"ד דה"ק דלאו כללא הוא דאין נשבעין עליהן כלל אפי' מדרבנן דהא גבי פוגמת דמדרבנן משבעינן לה

הלכות סנהדרין

פרק י"ט הלכה א' האוכל הנותר וכו' הפיגול וכו' ק"ל דאזהרה שלהן מקרא דלא יאכל כי קדש הם ואמר ר"א בפר' בתרא דמכות די"ח אתא לומר כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וכמ"ש רבינו בפי"ח מה' פ"ה דין יו"ד וכתבו התוס' שם דאין בו אלא איסורא בעלמא כיון דהוא לאו שבכללות וכיון שכן איך כתב רבינו ז"ל דלוקין עליהם וי"ל כמ"ש התוס' בפסחים דכ"ד ד"ה הא דלגבי נותר כתיב קרא דלא יאכל ופיגול אתי בג"ש מנותר ולכך חשבינהו תנא בכלל אלו הן הלוקין ע"ש

פרק כ"ו הלכה ב' המקלל את המת פטור כתב הכ"מ ז"ל דנלמד מדאיצטריך לחייב על קללת אביו ואמו לאחר מיתה משמע הא שאר כל אדם פטור ע"כ ולע"ד הוא תמוה דאיצטריך כדי שלא נלמוד מק"ו מהכאה דפטור לאחר מיתה ואין לומר אחר יוכיח שלא בעמך וכו' ואפי"ה חייב לאחר מיתה דמה לאחר שכן אינו במיתה ועוד דאיהו גופיה ייתי בק"ו מהכאה דפטור לאחר מיתה ועיקר דינו של רבינו ז"ל הוא מבואר בש"ס שם גבי יוצא ליהרג קתני דאם קללו אחר פטור ואמרו טעמא בגמ' במקויים שבעמך הכתוב מדבר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"מ דין י"ב ע"ש

הלכה ג' ואחד המקלל וכו' עיין להראב"ד ז"ל ומ"ש הכ"מ ז"ל ולעד"ן דאי הראב"ד ז"ל נזדמנה לו הך גירסא שהביא הכ"מ ז"ל בודאי לא היה משיג על רבינו כלום אלא דגריס אמרין חברייא אינו לוקה א"ר יוסי משום דהוי לאו שאין בו מעשה ע"כ וכן היא בהרא"ש. ז"ל בסו"פ שבועת העדות והשתא