אברהם יגל על הרמב"ם שכט

קום עשה לקרועי שטרא אלא אתי כפשטיה דקום עשה לאהדורי המעות ורבנן פליגי עליה וסברי דאינה יוצאה ולכך מחייבין אבל בלאו דלא תשימון אפשר דלכ"ע מחייבין דאפושי פלוגתא לא מפשינן ועוד דמאי שנא גבי לוה פסק רבי' דפטור אף שאין בידו לא גבייה ולא קריעה וגבי עדים פסק דחייב מהך טעמא דאין בידם לנתוקי. גם מה שפי' בדברי ה"ה ז"ל במ"ש ויש מדקדקים בהפך ר"ל גבי לוה וכו' אין זה נראה דמלשונו משמע דקאי אכולה בבא גם מה שפי' בפי' הב' אינו מובן ואפשר דט"ס נפל בדבריו וכצ"ל ר"ל דפסק כר"א משום דאית ליה וכו' כדפירשו שם בתוס' ואינהו אית להו כפירש"י ז"ל וכו' וכוונתו לומר דבאו לחלוק על רבינו שפסק כר"א הוא משום דס"ל כפי' התוס' דמוקי בגמ' דלכ"ע ס"ל כר"א אבל המדקדקים סבי"ל כפי' רש"י ז"ל וכיון דמוקי בגמ' כר"י לכך פסקינן כוותיה והיינו דקא דחי להאי פירושא משום דה"ה ז"ל לא עסיק בהך פלוגתא דר"א ן"י כ"א לבתר כנ"ל כוונתו בלי פקפוק ואפ"ה לא איפרק מחולשא וכנראה דנעלם מעיניו דברי הגמ' שם דס"ה דקאמר בהדייא והלכתא כר"א גם מדברי ה"ה ז"ל הכי משמע דהוצרך להביא ראיה לרבינו דפסק כר"א משום דרב ספרא דאמר הכי וכ"כ ז"ל והבין ז"ל דמאי דאמרו בהלכות והלכת' כר"א משמי' דנפשיה קאמר הכי וצ"ע

ולעיקר הקושייא על רבי' נלע"ד דרבי' ז"ל מפרש כפירש"י ז"ל אך לר"א ודאי לאו תנאי וכסברת המקשה דלא הוצרכו לאוקומה כתנאי אלא לר"י אבל לר"א ודאי כ"ע מודו דיוצאה בדיינין ופלוגתא ורבנן הוא בלא תשימון וכדאוקמו' לר"י וס"ל לרבי' דלמ"ד יוצאה בדיינין אין כאן מלקות כלל כיון דלאוי דרבית ניתנו לתשלומין א"כ אין בהם מלקות כלל דהגע עצמך דאיסור הערב והעדים הוא תלוי במה שגרמו לנשך את הלוה אם כן כיון דניתן לתשלומין ואינו לוקה המלוה א"כ אף הערב והעדים נפטרו ולכך רבי' ז"ל לא כתב אלא המלוה והלוה דעיקר האיסור תלוי בהם ורמז לנו זה הדין גבי לוה דלפי הטעם שניתן לתשלומין אינו אלא לגבי מלוה אבל גבי לוה דעבר על לאו דלא תשיך ואין בידו לתקן הלאו אמאי לא לקי אלא ודאי כיון דעיקר הקפידא הוא שלא לנשך וגם הלוה מוזהר שלא ישיך כיון שיש בידו יכולת להוציא ממנו המעות שנתן הרי נתקן הלאו דנמצא שלא השיך את המלוה וכמו כן ערב ועדים נמי שמוציאין הדיינין ממנו הרי נמצא שלא אהנו מעשיהם שלא שמו עליו נשך ולכך לא לקו וזהו מ"ש יוצאה בדיינים ר"ל אף שלא תבע ממנו הלוה אפי"ה הדיינים מאיליהן מוציאין ממנו וכיון שכן כולם לאו בני מלקות נינהו ועיין בסמ"ע סי' ט' ודלא כהט"ז שם יע"ש. ומעת' מאי דאיפליגו ורבנן בשומה מילת' היא הוא על עיקר אזהרת הלאו דלר"א סבי"ל דלא נגמר האזהרה אלא עד שיגבו דכל זמן שלא אבה לא מיקרי שימה כיון דאפשר שיקרע השטר אבל רבנן ס"ל משעה שנכתב השטר הוי שימה וא"כ בהכי פליגי ר"י ור"א דר"י דס"ל דאינה יוצאה ולא הוי ניתק לכ"ע הוי פלוגתא דר"א ורבנן בשימה לענין מלקות ולר"א דס"ל דיוצאה והוי ניתק לכ"ע הוי פלוגתייהו לענין העברת הלאו ואפשר זהו שדקדק רש"י ז"ל שכתב פוטרין את המלוה וכו' מן ל"ת ומלקות דלכאור' אינו מובן דהא ודאי אף דאית לן לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו אבל עבירת הלאו מיהא איכא וזהו דקאמר אין לוקין גם אמרי' בפ' הוציאו לו ומתודה על לאו שניתק לעשה ואי לא עבר על לאו כלל אמאי מתודה אך לפי מ"ש אפשר לומר דכוונתו היא לצדדין קאמר דאם לסברת המקשה הוי פיטורו ממלקות ואם לפי סברת המתרץ הוי פיטורו מלא תעשה וכאמור ודוחק. אמנם המדקדקים שהביא ה"ה ז"ל ס"ל דלר"א דס"ל דיוצאה בדיינים לא ס"ל כר"י דמוקי פלוגתייהו בשימה וכו' אלא מוקי פלוגתייהו דאם קרא דוחי אחיך הוי ניתק או לא דלר"א ס"ל דהוי ניתק ורבנן ס"ל לא הוי ניתק כיון דלא. אמרה הורה בפי' והשיב כמו גבי גזילה ולדידהו אף דס"ל דיוצאה בדיינים אפי"ה לקו אלאוין דרבית וכיון שכן קי"ל כרבנן לגבי ר"א ור"ג דסתם מתני' כוותייהו ולקו שפיר ועוד יש לפרש דהמדקדקים ס"ל כפי' התוס' דאף לכ"ע דיוצאה בדיינים ולא לקי אלאו דלא תקח מ"מ לקי אלאו דלא תשימון דאינו ניתק ואם כן לא קאי אלא אמלוה דעובר על לאו דלא תשימון ודו"ק

פרק י"ו הלכה ח' וכן אם מת השליש וכו' ה"ז פרוע אע"פ שאין עדים על הכתב עמ"ש ה"ה ז"ל דנלמד זה מהך משנה דספ"ק דמציעא כו' והלח"מ ז"ל כ' דס"ל כפירש"י ז"ל דזה בורר דהאי דקתני בברייתא ואין עליו עדים הוא אין עדים כלל קאמר ומפרש רבינו דאית ליה שטר דהוי מיגו ואפי' איתחזק וכו' כמו שפי' התוס' ז"ל ע"ש ולענ"ד לא ירדתי לעומק דבריו דע"כ לא מהמנינן ליה לשליש אלא לאמירתו שהוא אומר בפי' ידענא ביה דהאי שטרא שהוא פרוע אבל כשמת ולא ידעי' מעדותו כלום מאי מהני הך שוכר דמצינו בין שטרותיו דאימור דהמלוה מסרו לו לכשיפרעו לו הלוה יהא מצוי למוסרו ללוה ועדיין לא נפרע דהגע עצמך דאם השליש עצמו אינו יודע מה טיבו של השובר בודאי יהא מונח ואין לו' דודאי כיון דניתן השובר לידו הוי כאלו נמסר ליד הלוה כיון דהוי ידו כידו דזיל לאידך גיסא דידו כיד המלוה ועוד דא"כ מאי מקשה הגמ' בפ"ק דמציעא על הך דאמר רב סמפון היוצא מיד מלוה ממתני' דאם יש עמהם סמפונות וכו' לוקמה בשליש וכבר כתבתי ישוב לזה בפי"ח מה' גזילה ע"ש. אשר עכנ"ל דהאי דכתב רבינו ונמצא כתב יוצא מתחת ידו שמעיד על השטר שמונח אצלו שהוא פרוע ודוק בלשונו שכתב שמונח אצלו ה"ז פרוע אע"פ שאין עדים על הכתב והיינו משום דקאי אריש דבריו דכיון דאלו רצה לשורפו וכו' הוי נאמן בדבריו שהוא פרוע ולכך כתב וכן אם מת השליש לומר דמה לי דבריו או כתבו וזהו מ"ש ה"ה ז"ל וכיון שהשליש נאמן משניהם יעשו ככתבו וכו' אבל בשליש הכל לדבריו וככתבו ע"כ ולא דמי למלוה דאמרי' דאפי' נמצא כת"י שהוא פרוע פסול דהתם משום דבעי למוסרו ללוה דאינו נאמן מלוה גבי לוה אבל גבי שליש דאיהו מהימן משניהם לא בעי כתיבה ומסירה ללוה דבאמירתו למלוה שהוא פרוע סגי והאי דכתב שהוא פרוע לזכרון דברים ולפ"ז הא דקתני בברייתא אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר לאו דוקא דאפי' בלא כתב כלל כיון שאמר פרוע הוא נאמן והיינו דקאמר דהא הימניה מלוה וא"כ בלא כתב נמי אלא אגב דיוצא אחר חיתום שטרות נקט לה ועוד אפשר לומר דהתם בלא שטר קאמר ומפרש רבינו דהאי דקאמר אין עליו עדי קיום קאמר וכמו שפירש"י ז"ל במציעא ואז אינו נאמן השליש אלא משום השוגר שיש בידו ומיגו דיהביה ללוה וזהו דקאמר דהא הימניה מלוה ר"ל דמסר לו השובר ולא חשש למיהביה ללוה אבל יקשה לוה דאמאי רבינו ז"ל לא הביא האי דינא דברייתא בפסקיו. וחוץ מדברי ה"ה ז"ל אפשר לומר דרבינו יפרש הך ברייתא דיוצא מתחת ידי השליש מיירי בהכי בכתב יד וכאמור ואין להקשות דמאי מסיים רבינו בתר הכי אפי'